טיים אאוט timeout

יושבי האוהלים

| מאת: יגאל צור

רכס הרים מרהיב עם פסגות מושלגות וערבות ירוקות אינסופיות, המנוקדות באוהלי המגורים המסורתיים הלבנים (היורטות), בעדרי סוסים ורוכביהם ובאגמים כחולים, הם חלק מהנוף המרכיב את קירגיזסטן - גן עדן הררי. לצד הנוף הטבעי והיפהפה הזה, טיול בקירגיזסטן מזמן גם מפגש ישיר עם הקירגיזים הנוודים והיכרות עם אורח חייהם המרתק

נשים עסוקות בעבודות הבית. צילום: יגאל צור

"היופי המופלא של הטבע והידיעה שהמסע שלי לוקח אותי הרחק אל תוככי הביטחון של ההרים, הרחק מהניסיונות הקומוניסטיים, הביאו שקט עמוק לתוככי נפשי". כך כתב פאבל סטפנוביץ' נזרוב, סופר וגיאולוג רוסי, שתמך במתנגדי הקומוניזם וניסה לעורר מרד אנטי בולשביקי במרכז אסיה ב-1919 (מתוך ספרו "נרדף במרכז אסיה").

המילים האלו של אריסטוקרט ואנטי מהפכן, שנכתבו תוך כדי מנוסה אל עבר קשגאר שבמערב סין, עדיין רלוונטיות, יותר ממאה שנה אחרי שנכתבו. לטבע בקירגיזסטן יש עדיין יופי בלתי מושחת, בלתי נגוע, בלתי מזוהם. אפילו הקומוניזם הרוסי, למעט כמה שיכונים ברחבי בישקק וכמה מונומנטים לגאוות הפרולטריון, לא ממש השאיר חותם. קירגיזסטן נשארה גן עדן הררי מוקף מדבריות, ארץ של נוודים למחצה, שהכוח הסובייטי מעולם לא הצליח לאלף. טיול בקירגיזסטן אינו רק חוויה אלא סוג של מילוי מצברים לכל מי ששוחקים מדרכות, דוהרים בכבישי אספלט ומסתגרים בקופסאות כאלה או אחרות.

משפחה על סוס במרחבי אגם סונג קול. צילום: יגאל צור

משפחה על סוס במרחבי אגם סונג קול. צילום: יגאל צור

ההרים השמימיים

מבט במפה הגיאוגרפית מראה כתם חום כהה. אלה הם רכס הטיין שאן, "ההרים השמימיים", ורכס פאמיר, שתופסים כ–65 אחוז משטחה של קירגיזסטן. רכס הטיין שאן, הנמשך לאורך כ-2,800 קילומטר, הוא חלק מחגורת הרי ההימלאיה ואחד הארוכים שבה. הוא מתחיל בטשקנט שבאוזבקיסטן ונמתח מזרחה ממנה, דרך הערבות הקזחיות, עד לאגן טארים שבלב חבל שינג'יאנג הסיני, כמעט עד בירת החבל אורומצ'י. בעיניי זהו הרכס היפה ביותר בעולם. נסעתי הלוך ושוב בנתיבי ההימלאיה, בהודו ובסין, באנדים באמריקה הדרומית, בקווקז ובפירינאים, וחציתי את האלפים ברגל – אבל אף מאותם מקומות לא הימם אותי כמו הרכס הזה. במעט מאוד מקומות אפשר לנסוע לאורך רכס הרים ולראות אותו כמו סרט קולנוע שעובר מול העיניים – גלי ענק שמתרוממים, תופסים את המים שבשמים והופכים אותם לקרחונים, לשדות שלג בתוליים, לפלגי מים שוצפים, לאגמי מים כחולים בלב מדבר פסטלי ולבסוף גם לכרי אחו ירוקים, המזכירים במראם את האלפים.

לרכס הטיין שאן יש שתי פסגות גבוהות, פיק פובדי (Pik Pobedy, "פסגת הניצחון"), 7,439 מטר, וחאן טנגרי (Khan Tengri, "אדון הרוחות"), 7,010 מטר. יש עוד חמש פסגות שעוברות את ה-4,000 מטר, שתיים מהן לשפתו של אגם איסיק קול (Issyk kul), , שקו החוף שלו כל כך ארוך שאפילו בתי המרפא הסובייטיים הבנויים בטון ופזורים לחופיו לא הצליחו לכער אותו. חלק גדול מהעמקים של הרכס שליד גבול סין היו סגורים אפילו לקירגיזים עצמם עד לא מזמן, אבל היום הכול פתוח וכל אחד יכול לטייל באזור זה ולהיות כמעט הכי לבד שאפשר לדמיין.

בבישקק הבירה מוכרים מפה יפהפייה של הדרכים ההיסטוריות שחצו את קירגיזסטן. על הדרכים מצוירות שיירות גמלים, זכר ל"דרך המשי", אותו גשר בין המזרח למערב שהותווה לראשונה כאשר קיסר סיני בשם וו שלח במאה השנייה לפנה"ס משלחת בחיפוש אחר סוסים ובעלי ברית למלחמותיו נגד ההונים. הוא לא שיער שבעשותו כך תתפתח הרשת המסועפת ביותר של קשרי מסחר יבשתיים (ובהמשך גם ימיים) שידע העולם עד ימי הביניים, רשת שפרחה בתקופות שונות בין סין להודו, למרכז אסיה, לפרס, לביזנטיון ולמערב. אלה הן הדרכים שבהן העושר והידע הטכנולוגי של המזרח – הנייר והדפוס, אבק השרפה, המצפן והמשי, כמובן – הגיעו לאירופה, והרעיונות הדתיים – הנצרות ממערב אסיה והבודהיזם מדרומה – הגיעו לסין. לא פלא שסין אימצה בחום את המונח "דרך המשי" (שטבע גיאוגרף גרמני במאה ה-19) ורואה בו סמל לשלום ולעסקים בין מזרח למערב.

אמנם הנוף ההררי בקירגיזסטן מרהיב, אבל אפשר להתפעל בה גם מהערבות הירוקות האינסופיות, מעדרי הסוסים שנעים על מדרונות ירוקים, מהפרות שֶׁרועות באחו מלא פרחים סגולים, מעדרי היאקים שנעים כמו כתמים שחורים גדולים וצפופים ומונהגים על ידי משפחת רוכבים, מהיורטות (אוהלי המגורים המקומיים) הלבנות שפזורות במרחב, מהאגמים הכחולים והחלקים, מהרי הגרניט ורכסי החרסית אדומה ומשאון פלגי המים.

ילד משחק ליד סואוסאמיר. צילום: יגאל צור

ילד משחק ליד סואוסאמיר. צילום: יגאל צור

נוודים מכניסי אורחים

כל הנופים האלה עוצרי נשימה, אך מה שעושה את המסע בקירגיזסטן למרתק באמת אלה הם הקירגיזים, נוודים למחצה שעולים מדי אביב עם עדרים של סוסים, פרות, כבשים, גמלים ויאקים אל הערבות הגבוהות, העשירות בעשב, ונוטעים שם את היורטות שלהם עד שמתחילים החורף והקרה. אז הם יורדים חזרה למקומות הנמוכים, לעיירות, וממשיכים לחלום שם על המרחבים.

מוצא הקירגיזים אינו מקירגיזסטן אלא מדרום סיביר, איפשהו בין אגם באיקל (Baikal) להרי אלטאי (Altai). עד המאה התשיעית מתארות הרשומות הסיניות את תושבי האזור כבהירי עור, בעלי שיער אדום ועיניים ירוקות. במאה ה-13 החל הכיבוש העצום של המונגולים, שיצר את אחת האימפריות האדירות ביותר שהיו אי פעם, מהאוקיינוס השקט ועד לים השחור ולנהר הדנייפר (Dnieper), מצפון סין וטיבט ועד לצפון הודו, לקמבודיה ולבורמה (מיאנמר של היום). בתווך היו הקירגיזים, כמו עוד הרבה עמים אחרים. במשך תקופה מסוימת הם חיו בשלום עם המונגולים, עד שקובלאי ח'אן, נכדו של צ'ינגיס ח'אן ומי שפעל לביסוס היציבות בסין, גירש אותם לעבר מנצ'וריה ועד לחוף האוקיינוס השקט. חלקם התחמק מצבאותיו ונע מערבה אל עבר רכס הטיין שאן, רכס הררי קשה למחיה, המקום היחידי שהיה פנוי.

כך חיו להם הקירגיזים בשקט כ-300 שנה, עד שהגיעו הרוסים והתיישבו בעמקים. אלה הביאו איתם תפוחי אדמה, חיטה וסלק ואחר כך גם את הטראומה של השיתופיות, שהכתה בכל ברית המועצות בשנות ה-30 ונעלמה בשנות ה-90. 1990 הייתה שנה קשה של מהומות בין הקבוצות האתניות השונות – הרוסים, האויגורים, הקוריאנים, האוקראינים, הגרמנים והאוזבקים, אך היום נראה שהשקט חזר. ועוד לא הזכרנו את המילה אסלאם. כן, הקירגיזים הם מוסלמים. האסלאם שלהם הוא אסלאם סוני, אך מתון. רוב המסגדים חדשים, אבל הנוכחות בהם דלה. בפעם האחרונה שביקרתי שם חל צום הרמדאן והבחירה לצום הייתה עניין אישי לחלוטין. ברוב הבתים שבהם התארחנו, בעלי הבית קמו כדי לאכול את הארוחה הראשונה בשלוש או בארבע לפנות בוקר, לפני הזריחה, אבל זה היה הסממן הדתי המופגן היחידי.

יש קשר מופלא בין הקירגיזים לסוסיהם. המקום שבו הקירגיזי מרגיש הכי בנוח הוא על האוכף, וזו גם אחת מהתמונות היפות ביותר שאפשר לראות בקירגיזסטן; רוכב דוהר בערבה על סוס, כמה רוכבים מנהלים עדר של יאקים או של פרות, ילד על סוס מחזיק בבז, סוסות עם סייחים המתגוללים לצדן על הקרקע וסוסות בעת חליבה לשם הכנת הקומיס הידוע – חלב סוסות מותסס עם אחוז מסוים של אלכוהול.

צילום: יגאל צור

צילום: יגאל צור

באחד הטיולים שהדרכתי עצרנו ליד יורטה סמוך לאגם סון קול (Son Kol), אגם בגובה של 3,000 מטר, המקום שבו נמצא אחד מריכוזי העדרים הגדולים ביותר בקירגיזסטן. ירדנו מכלי הרכב והלכנו אל עבר היורטה בטונדרה, המאופיינת בצמחים נמוכים הטובלים במים ובבוץ. גברת זקנה יצאה מהאוהל עם ערמה של פרוות כבשים והחלה להניח אותן על הקרקע העשבונית הלחה. לידי צעדה גברת "ישראלי" למודת הטיולים הגיאוגרפיים, שמיד "הבינה עניין" ואמרה: "נו, עכשיו היא הולכת למכור לנו פרוות". אני שתקתי וחייכתי לעצמי. הגברת הקירגיזית נכנסה לאוהל ובינתיים הגיעו עוד מטיילים שעמדו במבוכה טיפוסית. אני הזמנתי אותם לשבת על הפרוות כי ידעתי מה צפוי לנו. הגברת יצאה מהיורטה עם קערה של שמנת טרייה שנחבצה הבוקר, כפיות קטנות, לחם שנאפה לא מכבר ובעיקר חיוך מזמין. מה גורם לאנשים לקבל אורחים לא מוכרים, להוציא מזון שנעשה בעבודה קשה ולכבד בו? תאמרו מנהג, מסורת. מה שזה לא יהיה – זה חזר על עצמו בכל מפגש.

בטיול אחר, בעלייה מעמק סואוסאמיר (Suusamyr), שריכוז העדרים בו גדול ושפזורות בו עשרות יורטות, עצרנו במעבר הרים גבוה. לידינו עצרה טויוטה לנד קרוזר חדשה ובה ישבו גבר צעיר ואביו, שהיה איש חסון כבן 70 או יותר. האב היה לבוש על פי המסורת – מעיל עור שנכרך במותניים, מגפי עור גבוהים וכמובן האק-קאלפאק (Ak Kalpak), כובע הלבד המסורתי בצבעי לבן–שחור. הוא ניגש אלינו כי לדבריו "מעולם לא פגש תיירים מבוגרים" וסקרן אותו "לראות בני מערב בני גילו". מיד הוזמנו אל היורטה, פרוות הונחו, שמנת, לחם וקומיס הוצאו והתפתחה שיחה מאוד מעניינת, שבמהלכה הוא תיאר את רכושו: כ-200 סוסות חולבות, פרות, כבשים ועוד. אשתו, אגב, הייתה מנהלת בית ספר בפנסיה. אני נוהג לסיים מפגשים כאלו בשאלה קבועה (בסגנון "סטודיו למשחק") עם גיוונים קלים, וכך שאלתי: "יש לך בית גם בבישקק. איפה אתה מעדיף לחיות – כאן ביורטה או בבית בבישקק?". הוא לא ענה מיד, רק עמד, והעביר מבט על ההרים, על הקרחונים במרחק, אחר כך על עדרי הסוסות שהגיעה שעת חליבתן, על אשת בנו שישבה וחלבה אחת מהן, על צעירה אחרת שחבצה שמנת טרייה ועל עשן הבישול שעלה מהיורטה, שבה לפי הריח התבשלה עז שלמה. רק אז הוא חייך וענה: "יש לכם ספק?". הלכנו משם מהורהרים. יש מעט מפגשים מהסוג הזה שמעמידים במבחן צורת חיים ואמיתות כה מקובעות. כך הם הקירגיזים. בכל מקום שתעצור מיד מישהו יאכיל אותך או ישקה אותך. הישירות והפשטות של המפגשים האלה בדרך הן מהחוויות העמוקות ביותר.

יש הרבה צורות טיול בקירגיזסטן. פגשתי שם תרמילאים ישראלים שעשו טרק של כמה ימים בפארק הלאומי אלה ארצ'ה (Ala Archa National Park) ושני מטפסי הרים ישראלים שניסו לטפס אל פסגת הר לנין אחרי הכנות של כמה חודשים, ומשלא הגיעו לפסגה החלו בטיולי ג'יפים וסוסים. אף אחד מהטיולים האלה אינו קל. התשתיות באזור הן ראשוניות אבל בכך גם טמונה החוויה בטיול מסוג זה – להתחלק בערבו של יום לארוחת ערב וללינה בבתים שונים ולהחליף חוויות עם בוקר; לישון בצוותא ביורטה על מזרן דק המונח על הקרקע ולקפוא בלילה בעת ריצה אל השירותים (שתמיד הם מסוג "בול קליעה"), אבל גם לשבת בפתח היורטה ולצפות בגבעות הירוקות, בסוסים הלוחכים את העשב, בפרש שועט בערבה, בילד שמעיף בז ובשמים זרועי כוכבים שכמעט נוגעים בך.

_______________________________________________________________

יגאל צור – סופר ומדריך טיולים, yigalzur@bezeqint.net

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 63fa0bb9d67a6c45