מנחם, תשעמם אותי: השעמום והאפרוריות משתלטים על כל פינה

יש לי ב־Yo חבר בשם אלמוג. הוא שלח לי "יו" לפני כמה ימים. אין לי מושג מי זה אלמוג. הוא כנראה מצא את היוזר שלי בפייסבוק. פרסמתי אותו בתגובה לסטטוס של רחלי רוטנר מוואלה! טק שהתקינה את האפליקציה הישראלית המדוברת ולא היה לה עם מי להחליף יואים. אין לי איך לשאול את אלמוג מי הוא ומאיפה אנחנו מכירים, כי האפשרויות היחידות ביו הן לשלוח יו ולקבל יו. האפליקציה הזאת נורא משעממת. גם פיד הפייסבוק שלכם משעמם. גם מנחם המשעמם משעמם. גם פסקת הפתיחה הזאת משעממת. אני מריח טרנד, והוא לא מוגבל לעולם הווירטואלי.

מי שגדל בילדותו עם טלפון צעצוע של פישר פרייס עלול להתפתות בבגרותו לשלם עליו סכום בלתי סביר באתרי יד שנייה, לשם סיפוק היצר הנוסטלגי. דבר דומה קורה עם טלפונים סלולריים ישנים, טיפשפונים מגושמים ומעוטי אפליקציות מבית נוקיה, אריקסון, מוטורולה ודומיהן שהפכו מפסולת עולם ראשון שמשווקת בעולם השלישי לפריטים אופנתיים נחשקים. לא רק הנוסטלגיה משחקת פה תפקיד, אלא גם טרנד השעמום והאאוטיות שהוא ריאקציה לחיים המהירים, המתקדמים והמתעדכנים תדיר אשר מיוצגים בתופעות כמו FOMO
(Fear of Missing Out – החשש לפספס עדכונים ולהישאר מאחור). תופעה ריאקציונית נוספת היא הנורמקור, אופנה אנטי אופנתית של לבוש חסר ייחוד.

סנייק מישהו? צילום: Getty Images

השעמום מובנה בחיים שלנו, ואם תורשה לי, אקסיומה משעממת – הוא המרכיב הרגשי־נפשי העיקרי בהם. כשמשעמם לנו אנחנו עשויים לפנות לאמצעי בידור כדי להפיג את השעמום – לקרוא ספר, לצפות בסרט, לשחק במשחק מחשב, לשלוח "יו" לחבר או לגלול בפייסבוק. הרשת החברתית בנויה כמגילה עם התחלה ובלי סוף, ערוץ שמשדר 24/7. בצדה מוטמע טיקר דמוי שורת המבזקים הבלתי נסבלת במשדרי חדשות. כך זה נראה אצלי עכשיו: אלכס לויט אוהב את הסטטוס של ליאו ליברמן. דליה שימקו תויגה בתמונה של ארינה. מאור ברזני ממליץ על כתבה ב־ynet. חן בוקר אוהבת את הפוסט של אדם לייסנר על הטיימליין שלה. ליאור לוין אוהב את התמונה של סתיו שפיר.

"אני מתקשה עם הציר הזה של בין שעמום ובנאליות לבין ייחוד ועניין", אומרת מעין גולדמן, סטייליסטית, כותבת וחוקרת מגדר. "יש צירים אחרים לשרטט עליהם את השוני והפער חוץ מזה של ייחוד מול המוניות. האחד הוא מהיר ואטי. מי משקיע זמן ומחשבה באופן שבו הוא מייצג את עצמו ברשת ומי עושה את זה כלאחר יד. זה כמו מין רצף של מהירויות משתנות, יותר מאשר שני מחנות. ואולי ברגע שזכית למעמד המבוסס על קולך הייחודי כתוצאה מ־בוא נודה על האמת, די הרבה השקעה – אתה זכאי גם להשפרצת הרהורים על העציצים שלך או על השמפו שלך בלי שזה יגרע מזה. מצד שני, אולי לא. אולי כמו שאומרים באופנה, אתה טוב רק כמו הקולקציה האחרונה שלך; ובמרחב כמו הרשת נחשף באופן הכי מובהק עד כמה שזהות מתקיימת רק כתוצאה מתחזוק מתמשך. אולי אף אחד לא יכול לנוח על זרי הדפנה של הפוסט הקודם".

"אף אחד לא יכול לנוח על זרי הדפנה של הפוסט הקודם". מעין גולדמן. צילום: יניב אדרי

לכאורה, ברשתות החברתיות כל הזמן קורה משהו. למעשה אנחנו ממלאים שם את החלל שהשעמום יוצר בנו בשעמומים של אנשים אחרים. "כשהיינו ילדים, השעמום היה כלי ההזנק המוצלח ביותר של ההרפתקאות", אומר עמית נויפלד, עורך אתר תנועת ההאטה. "אבל היום נראה שאנחנו כל כך חוששים מהמצב הקיומי של השעמום, שאנחנו מטביעים את עצמנו בשלל הסחות דעת וגירויים אשר בדרך כלל מגיעים ממקורות תוכן חיצוניים – טלוויזיה, רשתות חברתיות, רדיו וכו'. הפחד הזה מהשעמום מוביל לשתי תוצאות שליליות: הראשונה היא שפחות ופחות מאיתנו הופכים ליצרני תוכן פעילים, למעט אולי סטטוסים אקראיים, וזאת מאחר שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו את השקט והשלווה לחשוב לעומק על דברים ולפתח רעיונות חדשים (אם תשב היום ותהרהר בפרהסיה למשך יותר משתי דקות, מיד יניחו שאתה בדיכאון).

שנית, מאחר שמרביתנו חוששים להשתעמם ומוצאים מפלט בפיד הקרוב, אנו למעשה ובפועל תורמים להפיכתו למשעמם עוד יותר כי איננו מביאים שמץ של חדשנות או מקוריות אליו – הדבר קשה גם כך לאור העובדה שמעגלי החברים ברשתות נוטים להיות הטרוגניים מבחינת דעות. אם כל אחד מאיתנו היה מפנה כמה שעות ביום לטובת שעמום איכותי, סביר להניח שהוא היה מסיים אותו עם כמה רעיונות מעניינים או תובנות מוצלחות. מסיבה זו ממש תנועת ההאטה מעודדת פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון שוטטות או בהייה, ואלה בהחלט דורשות אימון, שכן התרגלנו לברוח מהרגעים הללו".

השעמום כאקט חתרני

עדכוני הפייסבוק של מכרינו משעממים לפרקים מעצם טיבם. כמו קודמיהם האנלוגיים, היומנים האישיים ואלבומי התמונות המשפחתיים. אם חגגנו עם החברים יום הולדת, אולי נשתעשע לראות תמונות מהאירוע, אבל נשתעמם מתמונות של הילד שלהם מקושט בסגול ארטיק ענבים בחוף הים. כיום יש מי שמספק שעמום שמכוּון לשעמם באופן חתרני, אידיאולוגי ופרודי.

כשסגן שר הביטחון, ח"כ דני דנון, דיווח בפייסבוק שהוא פנה לראש הממשלה בבקשה למנוע ממחבלי החמאס לקנות בקנטינה, פרופיל הפייסבוק כוכבים ברשת פנה אליו לבקש הבהרה. "מי אתם, כוכבים ברשת?", תהתה לשכת סגן שר הביטחון. "מגזין רשת אינטרנטי שמסקר את כוכבי האינטרנט ואושיות שהדפים שלהם נצפים מאוד, כמו דני דנון", התקבלה התשובה. הלשכה התרצתה והסבירה את מהות האיסור. מדור הרכילות הפרודי פרסם את ההתכתבות המלאה.

מתוך פרופיל הפייסבוק "כוכבים ברשת"

"המניע של כוכבים ברשת הוא להראות עד כמה חלק מהתרבות וחלק מגופי התקשורת הידרדרו לרמת שעמום בעצמם, ושכל דבר יכול להפוך בקלות לאייטם אם רק מאפרים אותו נכון", אומרת בראיון צ'ט האנונימית המסרבת להזדהות שעומדת מאחורי הפרופיל, אשר אסף עד כה 1,133 חברי פייסבוק. תחומי העניין שלה אינם מתמצים בהצהרות של פוליטיקאים. כשחברת טבעול פרסמה בפייסבוק הודעה נרגשת על חזרתו לחנויות של מוצר המזון "ארוחת תבשיל כפרי", כוכבים ברשת פנתה ליוצר רועי כפרי ושאלה: "רק לאחרונה הוא (התבשיל) חזר, ובאישור בולט של הרבנות הישראלית. כיוון שיש לכם אותו שם משפחה, כפרי, רצינו לדעת אם אתה במקרה קרוב משפחה ואם תוכל לשפוך אור יהודי על הסיבה שצריך אישור כזה". בניגוד לסגן השר דנון, כפרי לא השיב.

העיסוק הזה מעניין אותך, או שגם את משתעממת?

כוכבים ברשת: "מעניין אותי מאוד! דווקא הדברים שנראים חסרי חשיבות הם אלה שמדגישים פער בתפיסות של אנשים".

פרופיל הפייסבוק "מנחם המשעמם" עוסק באנשים מוכרים אפילו פחות מכוכבי רשת – הוא עצמו, בן דודו מאיר, עמיתיו לעבודה איציק אחראי הרכש הבדחן, עדן וצפריר היועץ הארגוני שמחזר אחריה, מהלך שמנחם מתעד אך לא מצליח לפענח. הוא מספר על דברים יומיומיים שהוא עושה, על אירועי שבתרבות שאליהם הוא הולך, כותב שירים משעממים ומפרסם תמונות של עמודי מדרכה ושל מטבעות מסודרים בצורות שונות, שהוא צילם ושגולשים שלחו לו. באחד הסטטוסים שלו הוא לועג בעקיפין למדורי הרכילות, שמצליחים להיות משעממים יותר ממנו כשהם אפילו לא מנסים:

מספר חברי הפייסבוק של מנחם המשעמם מוסתר, אבל אפשר לראות שיש לו יותר מ־16 אלף עוקבים. הוא לא נוהג להשתתף בדיון בתגובות לסטטוסים שלו, והתעלם מפנייה שלי לראיינו. ניסיון לפענח מה מניע אדם להשקיע זמן ומחשבה בפרסום סטטוסים משעממים במתכוון מוביל להשערה שמדובר בניסוי חברתי או בקמפיין גרילה, אולי לעיריית רמת גן, העיר שמוזכרת רבות בפיד של המשעמם. משרד הפרסום שמחזיק בתקציב של עיריית רמת גן, אלנבי, סירב להגיב לפנייתנו בנושא.

ליאור זלמנסון, מנהל פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית בסינמטק חולון, טוען שמנחם המשעמם לא באמת משעמם: "מנחם המשעמם, המשקף את המתקשר הבנאלי, זה שלא באמת יוצר שיח אלא מעביר אינפורמציה ללא סיבה וללא יכולת הבחנה בין מעניין לטפל, זוכה להצלחה ולעניין כי הוא מייצר לקוראים עולם עם שפה, דמויות ואף עלילה ונותן לגולשים תוכן אשר עליו הם יכולים ליצור שיח".

גולדמן מקנאת באנשים משעממים ורואה במנחם המשעמם מודל לחיקוי: "פרשתי לפני כמה שנים מהפייסבוק, והאמת שעצם השאלה שלך עושה לי חשק לשוב לשם ולפתוח עמוד שבו אכתוב על הנעליים המהממות שקניתי בחנות של עינת המדהימה ואעלה תמונות ובהן התינוקות של חברותיי, ואפילו לא מצולמים למופת אלא במין זווית לא מחמיאה ובתאורה קשה. אז יכול להיות שניסחתי לעצמי עכשיו את הסיבה בגללה אנשים חשים כמיהה לנורמקור".

אופנת השעמום מזכירה לגולדמן את הבייסיק ביץ', כינוי גנאי לאישה סחית, משעממת, פשוטה וחסרת חוש אופנתי. "דווקא חוסר הייחוד המוחלט שלה, שלא ממש אִפשר להגדירה, הוא שקיבל עכשיו כותרת ומאפיינים משלו, וגם הרבה עיסוק ברשת. יהיה מצחיק אם מישהי תהיה מעין מנחם המשעמם בגרסת הבייסיק ביץ' ותספר על מרתון 'סקס והעיר' שהיא עשתה והשופינג בעדיקה".

רועי קהת, מצחיקן רשת בעל דף הפייסבוק "הרועי קהת שכותב בס"ד", נתן מטא־סיכום יפה לעניין: "הרבה אנשים תוהים למה מנחם המשעמם פופולרי כל כך, אבל הם מאבדים בזה עניין די מהר".

אתר חפירות

מכיוון אחר יש ניסיון להילחם בהצפת המידע הבנאלי ובשעמום באמצעות תכנים מעניינים, אשר דורשים במפגיע מהקורא להשקיע בהם זמן ומחשבה, לא מקדשים את הקצר והקליט, ובקיצור – חופרים. "כמעט מדי שבוע נולד רעיון מעניין בזירת הווב, מגרש שמלכתחילה היה מאוד ניסויי", אומר דב אלפון, שייסד עם הסופר אתגר קרת את מיזם הוויזואליזציה לסיפורים StoryVid והקים ועורך את מגזין הרשת אלכסון – שני מיזמים שמנסים לספק תכנים כאלו. "זה נובע קודם כל מחירות של ממשק – אתה יכול לעשות בווב הרבה דברים שאתה לא יכול לעשות בפארק סגור כמו פייסבוק. בעיניי הקשר בין עיצוב לטקסט רק הולך ומתחזק במדיות החדשות, וזה חלק מהשעמום שאתה מצביע עליו. אין שום דבר שיכול להפתיע אותך בפיד כל כך מאורגן, זה מפיל על הטקסט אתגר שמאוד קשה לעמוד בו מדי יום".

אם אנחנו משווים בין פייסבוק לווב, אנחנו משווים בין ערמות ניירות A4 מודפסים לבין מגזין.

 "כן, לבין המגרש הבלתי צפוי ביותר. מי שאוהב את האינטרנט קשר אמיץ יודע איפה למצוא כמעט מדי שבוע עוד משהו שמישהו חשב עליו, המציא ועיצב אותו, הדהים את כולם, וזה משהו שיכול להתקיים רק במגרש הגדול. אבל בגלל שרוב בני האדם אינם אוהבים הפתעות, לרוב הצרכנים מתאים משהו מאוד מסודר. אז הפופולריות של רשתות סגורות, שבהן קשה להשתולל – כי מורידים לך את העמוד, כי העיצוב לא מאפשר לעשות את זה, בגלל מיליון סיבות – גדלה, ופתאום נוצר מצב שבו רוב בני האדם נתקלים, במקום בדברים בלתי צפויים, בדברים הכי צפויים בעולם. ומפה נולדה הריאקציה של מנחם המשעמם".

אתה חושב שיש מטרה עסקית־מסחרית בכך שיהיה משעמם?

"בהחלט. אני חושב שבכל זירה כלכלית שהיא קל יותר ליצרן כאשר הוא מבין מה הלקוח רוצה, והלקוח מבין מה הוא קונה. יש תורות שיווקיות שלמות שלפיהן אבקת הכביסה חייבת תמיד להיראות אותו דבר, אבל מדי חמש שנים אתה צריך להכריז על ריח חדש או על אריזה חדשה, ולצערי זה לא שונה, מסתבר, במדיום הווירטואלי, בעולם התוכן. יש מטרה פיננסית־שיווקית ברורה להאכיל אנשים בדיוק את אותה המנה, בכל פעם באריזה קצת אחרת".

המקדונלדס אותו דבר בכל מקום. צילום: Getty Images

מקדונלד'סיזציה, אותו טעם בכל מקום, ואנשים מתרבויות שונות ומקומות שונים אוכלים פחות או יותר אותו דבר.

"כן. המפתח הוא לדאוג לטעמים לא מאיימים. אתה נכנס למקדונלד'ס ויודע שלא תופתע לרעה, אתה יודע מה תקבל. אנשים מפחדים מהבלתי צפוי. אבל ליוצרים, לכותבים, ליצרני התוכן ולמו"לים אין שום סיכוי מול מכונה כמו פייסבוק. מראש, וזה אף פעם לא הוסתר, המטרה של הרשת החברתית, בניגוד לווב הפתוח, איננה להקל על הגישה של מיליוני בני אדם לאינפורמציה ולתוכן מעניין. המטרה היא לעשות כסף, לא מפרסום בדיוק אלא משליטה בתוכן ומשידוכו לפרסום. לכן פייסבוק התחילה לסחוט את יצרני התוכן, קטנים כגדולים, בלי שום הבדל. כיצרן תוכן אתה מקבל הודעה שהפוסט שלך באמת נורא מעניין, וחלק מהחברים והמנויים שלך נכנסו אליו. אם אתה רוצה ש־30 אחוז או 70 אחוז או 100 אחוז מהם ייחשפו אליו, אתה צריך לשלם לצוקרברג כסף בתמורה לשירות הזה, שהוא יואיל להרשות למנויים שלך לראות את החומר שלך. זה משהו שהלגיטימיות המוסרית שלו לא לגמרי ברורה, והוא עוד יותר מאיים על דברים בלתי צפויים, על חירות ההבעה וחופש ביטוי. ברור שהמו"ל הגדול המסחרי – בין אם זה עיתון, כתב עת או יצרן בדיחות – יכול לעמוד בעוד חלק מהכסף שילך לצוקרברג, ואילו הניו יורק ריוויו אוף בוקס או מו"ל קטן של ספרים או חנות קטנה צריכים להסס מול הדבר הזה. לכן אנחנו עוד פעם מתקרבים עוד יותר לעולם צפוי, למרבה הצער".

כל שעלינו לעשות זה להימנע מרכישה באותם מנגנוני שעתוק המוניים, ובמקום זאת לפנות אתר תנועת ההאטה של נויפלד הוקם בהשראת תנועת סלואו פוד, שקמה בעקבות מחאה של שפים, נגד פתיחת סניף מקדונלדס ברומא ב־1986. "מקדולנד'ס משעממת כי בכל העולם להמבורגרים שלה יש את אותו טעם. איקאה משעממת כי לחצי מדינה יש את אותו שולחן בסלון וכך הלאה", מציין נויפלד, ומציע פתרון: "עצם העובדה שאנחנו לוקחים חלק בכלכלת תאגידים ורשתות מבטיחה שהשעמום ילך וישתלט על חיינו, וכדי לנטרל את הסכנה הזאתלעסקים קטנים ויצרנים פרטיים, ובכך לעודד מגוון וריבוי".