עיר העליות והמורדות שהעירה בי את כל השדים

יעל סגרסקי מצאה נחמה בחיפה בבתי הקפה, הברים והאנשים החמודים של חיפה, אבל דווקא הפסטורליה הצליחה להלחיץ אותה. היא עדיין מעדיפה את העליות והמורדות שלה כמצב נפשי ולא פיזי

יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב
יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב
11 באפריל 2018

חמישי

עבור קהילת הסובלים ממחשבת יתר כל הזדמנות להתייחד עם המוח שלך היא סכנה לאשפוז. אולי בגלל זה כולנו מתרכזים בתל אביב, אולי בגלל זה כל תל אביב אלכוהוליסטית. אני, בכל אופן, מזמן לא נרדמתי בלילה בלי מנה של סוכר מותסס בדם.

כשהצעתי את הרעיון לסקירת הארץ, אי אז בשלהי הרבעון, לא זכרתי עד כמה נסיעה מחוץ לעיר עלולה להעיר בי שדים מהעבר. ההצעה נולדה מתוך צורך לברוח, אבל כמו שאמר לי דודי פעם בדרכו הצודקת והבלתי נסבלת: "גם אם תסעי, תמיד תקחי איתך את עצמך".

בישראל על אחת כמה וכמה קשה להתחיל מחדש. בעיר הזאת גדלת כילדה שמנה, שם גר הבחור שדרך לך על הלב, שם ביקרת את אחיך בגרעין, שם הצטלמת לסרט סטודנטים, שם גר בחור אחר, אינעל דינק, ואיתו גם נשארתי שנה. חלק מהזיכרונות טובים, אבל כולם זיכרונות וכולם מלכלכים את ההזדמנות להתאהבות חדשה.

יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב
יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב

על המושבים הקפואים והמעופשים של הרכבת, מול הירוק המוכר שמתחלף רק בעוד ירוק מוכר, מרירות הזיכרונות גוברת. לרכבת הזאת עליתי כשבאוזניי שירו של אסף אמדורסקי ("אם את רוצה מתוק / אז תמצצי ת'שמוק", אוהבת לזמזם חֲברתי) ובלבי מקננת שנאה רדומה לבחור חיפאי במקורו – המפלצת שלי אני קוראת לו. אמרתי לעצמי, עזבי הכל. את נוסעת אל החופש, לא אליו. הפעם העניין הוא בך.

דמיינתי שאני נוסעת לארץ רחוקה אבל נרתעתי מבליל השפות הזרות שליווה אותי. פתאום, כשהוקפתי בערבית ורוסית, נדמה היה שכל מי שסביבי ניחן בכוח על; הם יכולים לבחור לדבר בשפתי או בשפתם, ובכך שולטים בתחושת השייכות שלי. הלב שלי דפק חזק ורציתי לבכות. פתחתי ספר של ריימונד קארבר. הוא מרגיע אותי, קארבר, מפני שהדמויות שלו אף פעם לא עושות הרבה. הן אוכלות, מדברות ואז אוכלות שוב. אם הן עושות סקס, הוא די גרוע. עם קארבר אני לעולם לא מרגישה שהחמצתי משהו מיוחד.

לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים

נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון 

בצהריים הגעתי לבית שבו עמדתי ללון, אצל שתי צעירות בנות גילי שלא הייתה לי איתן שום היכרות מוקדמת. הן הציעו את עצמן לדיל החד צדדי המשונה הזה בתגובה לפוסט שפרסמתי בפייסבוק. כשהגעתי, קיבלה את פני אחת מהן, יעל שמה, סטודנטית לעיצוב גרפי. מתברר שרק הבוקר גילתה על בואי. הובכתי במקצת. היא הרגישה בזה והציעה לי להניח את הדברים בחדר שלה. הוא היה עצום, לפחות בעיני מי שהתרגלה לדירת כוך מעליבה בגודל 20 מטר שקריים. "כמה אתן משלמות?", לא יכולתי לעצור את השאלה המתבקשת. "2,800", היא נעצה בלבי מבלי משים. "ביחד".

יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב
יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב

יצאנו למרפסת לעשן קצת ונפלתי לשינה מתוקה של שעתיים וחצי. כשקמתי, הופיעה השותפה שהזמינה אותי, שקד. "הזמנתי לנו מקומות במסעדה", היא אמרה. העיניים שלי עוד היו מצועפות משינה והרגשתי שעוטפים אותי בסוודר חג. הכל נעשה פשוט פתאום, כמו חיי תינוק. מהרגע ההוא, נזכרתי בכוח המרפא של הנוודות. אתה פורש ידיים ונופל קדימה בעיניים עצומות, ולעתים אם פרושות לקראתך הידיים הנכונות – זה מפיג את הבדידות כמו קסם.

בשעה 20:00 הצטרפו חברות נוספות והלכנו לאכול בצ'אנג בר, מסעדה תאילנדית חביבה עם מנות מגוונות ומלצרים נינוחים. כל היושבות בשולחן היו סטודנטיות בחיפה, לא ילידות העיר וכולן היו מרוצות מהמגורים בה. אכלנו טוב ובאופן מופלא, לא דיברנו לרגע אחד על בנים. היה לנו שקט.

מאוחר יותר הלכנו לשתות בשוק הטורקי, מעין שוק הפשפשים של חיפה. "מה יש שם?", שאלתי והצבעתי לעבר הסתעפות של הרחוב. "שם זה פאבים של ערבים", אמרה לי אחת השותפות. "תיירים גם כן יושבים שם לפעמים, אבל חיפאים לא. זה לא שיש לנו בעיה איתם, פשוט… לא יודעת, ככה זה".

יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב
יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב

שישי

קמתי בצהריים וחיפשתי מקום לשתות בו קפה. לרגל החג היו המקומות בסביבה סגורים, וכך נשאו אותי רגליי למושבה הגרמנית, מעין הכלאה חיפאית של צהלה ונווה צדק. שני אסונות סוציאליים שמתרסקים זה לתוך זה.

"אמרו לי לדאוג לך", נכתב ב־SMS שנשלח אליי. מתברר שחברי המערכת חששו לגורלי בעיר זרה בעלת פסגות נוחות לקפיצה. השליח שבא להציל אותי מעצמי היה תל אביבי, חיפאי במקור שאוהב לחזור למולדת מדי פעם כדי להתאוורר במרחב ההררי. הלכנו לאכול ברולא, מוסד קולינרי מוכר ואהוב בעל תפריט עשיר עד מתיש. "מה זה… אה… חג'… נ…." אמרנו כמנהג אשכנזים במסעדה ערבית, "בעצם לא משנה, תביאו מה שטעים".

הקיבה שלי עוד הייתה שרויה בקיפאון החרדה, אבל הריחות עשו את שלהם. כשסיימנו לאכול הרגשתי מלאה. זו תחושה שמביכה אותי בנוכחות גברים. רציתי ללכת משם.

התחלנו להסתובב בעיר. טיילנו בין בתי הקפה הבוהמיינים של מסדה והשקפנו על העיר מאחת התצפיות. היופי היה מרהיב, אבל לא ידעתי להכיל אותו. אני אף פעם לא יודעת מה לעשות עם נופים או טבע. הבהייה מעציבה אותי. אין בה שום תקווה לפעולה, אין בה תקווה למימוש.

בערב ישבנו לשתות בעיר התחתית, והבירה שחררה מאיתנו את השדים. סיפרתי לו על הפחד שלי מהבדידות ועל הזיכרונות שלא מרפים. הוא אמר לי: "את יודעת, אנשים חושבים שאהבה זו הבנה הדדית. למעשה, זו לא הבנה בכלל, אלא אי הבנה מתמשכת. הוא לא מבין שאת אוהבת אותו, את לא מבינה שהוא אוהב אותך, וזה מה שמחזיק אתכם ביחד. הגברים שסירבו לך, סירבו לך פשוט כי רצית אותם. זה לא קשור לאיך שאת נראית או לאופי או לכישרון שלך. זה הדבר האחרון שהם רוצים, מישהי שתרצה אותם". הג'ין ירד לי בגרון כמו כדור פלדה. אמרתי שאני צריכה ללכת.

יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב
יעל סגרסקי. צילום: איליה מלניקוב

כשהגעתי חזרה לדירה, שקד שאלה אותי אם ראיתי את "איש על הירח". "נו, הסרט על אנדי קאופמן, הקומיקאי המשוגע הזה. ג'ים קארי משחק". אמרתי שנלך על זה ושקד הכינה פופקורן בסיר.

בסרט אנדי קאופמן מתחיל כסטנדאפיסט מוזר וכושל. הוא מופיע עם כל מיני דמויות ארכיטיפיות מטופשות וכולם מסתכלים עליו כמו על אידיוט חדש באוצר. אחר כך תופס אותו לשיחה איזה צייד כישרונות ואומר לו שהוא דווקא נהנה מהמופע. אנדי ממשיך לענות לו בתור הדמות שהיה על הבמה, וצייד הכישרונות לא מבין אם זה אנדי שמדבר עכשיו באמת או שהוא עושה לו קטע. שנאתי את אנדי על זה וגם את קארי, שמעצבן אותי תמיד עם ההבעות המוגזמות שלו, אבל לא יכולתי להפסיק לצפות. לאורך כל הסרט שנאתי אותם אבל לא יכולתי להפסיק. מי זה החצוף הזה, שמעז להחליף את הפנים שלו כל הזמן?

אחר כך ראינו גם את הסרט התיעודי על מאחורי הקלעים של הסרט, "ג'ים ואנדי". הסיפור הוא שג'ים קארי התחרפן על הסט ולא הצליח להפסיק לגלם את הדמויות שלו גם כשכבו המצלמות. שנאתי את קארי גם בסרט הזה ובכל זאת המשכתי לצפות. הוא היה נראה לי כמו הסוג הטורדני ביותר של סטודנטים למשחק שהכרתי, כאלה שעפים על הסו קולד מקצוע הדבילי שלהם יותר מדי ועושים בהפסקות קולות ודמויות פרובוקטיביות כדי למשוך תשומת לב, עם זאת לא יכולתי שלא להאמין לרגעים שהוא אכן התחרפן ואיבד כל שליטה.

בהמשך הסרט אמר קארי שפעם התעורר באמצע הלילה עם הבנה בהירה ומנוסחת היטב שלפיה כל מה שאנשים רוצים הוא להיות משוחררים מדאגות, אחר כך אמר שהם רוצים להיות משוחררים מעצמם. הוא הסתכל למצלמה בעיניים בורקות וזקן מאפיר. המבט הזה לא עזב אותי.

חיפה. צילום: איליה מלניקוב
חיפה. צילום: איליה מלניקוב

שבת

נסעתי להסתובב לבד קצת במה שנקרא "טבע". אני לא עד כדי כך רחוקה ממנו, למעשה בילדותי גדלתי במחציתי בקרוואן באמצע מטע זיתים עם אימא. היום אני לא מסוגלת לסבול את השקט הזה, של ילדות פסטורלית מתה.

בחיפה הטבע רחב ידיים ומתפרש על פני עליות ומורדות פראיות. אם הולכים בלי לדעת לאן אפשר ללכת לאיבוד. זה מה שקרה לי כשהנחיתי את נהג המונית להוריד אותי "איפשהו על הכרמל". חשבתי שאם אלך מספיק אגיע לבית קפה נחמד או איזה פארק, אבל ההליכה נמשכה ונמשכה ומתוך אגו קטנוני סירבתי לתת לגוגל מפס להושיע אותי מתהום הנשייה. רציתי לנצח את הטבע. בסוף לקחתי עוד מונית, הפעם לגן החיות.

אני לא יודעת מתי לאחרונה הייתם בגן חיות, אבל אם פיתחתם מאז מעט מודעות לסבל הזולת לא תוכלו לשאת את זה. בגן החיות של חיפה, בכל אופן, היו החיות העצובות ביותר שראיתי מימיי: עזים שקורסות תחת החום הקופח, נחש עצום שמעביר את ימיו בבדידות מאחורי מסך זכוכית, תוכי יחיד על ענף דמוי עץ. הכלובים סגרו עליי והתחלתי לעלות במעלה ההר אל היציאה מהגן, מתנשמת בכבדות.

ההרריות של חיפה יפה למראה אבל מתישה להליכה. גם הנסיעה במכונית תגרום לתל אביבי המצוי סחרחורת מטמטמת. הוקל לחזור אל הבית שבעיר התחתית. נרדמתי לשעתיים וקמתי לסלון מצוחצח ומוכן למימונה.

חיפה. צילום: איליה מלניקוב
חיפה. צילום: איליה מלניקוב

בשמונה בערב נפרדתי לשלום. שקד ליוותה אותי לרכבת. "תודה רבה", אמרתי לה וניסיתי להבהיר בטון שלי שאני מתכוונת לזה מעומק הלב. "הלוואי שיכולתי לומר שאת מוזמנת לישון אצלי כשתהיי בתל אביב, אבל אני גרה בארגז".
"זה בסדר", היא השיבה. "אני יודעת איך זה. מוזמנת לפה תמיד".
לקחתי את השקיות שלי ועליתי לנסיעה שקטה וארוכה מדי אל העיר הלבנה.

ראשון

החזרה לשגרה הממה אותי יותר משציפיתי. כל היום היה לי מר בלב. שמעתי את הראש שלי מזמזם. מפעם לפעם יצאתי מהעבודה כדי להסתכל על הים. המחשבות דפקו לי כמו פטישים קטנים על הצד הפנימי של העיניים.

בערב לא הצלחתי להביא את עצמי חזרה אל הדירה. נזכרתי בפרויקט שזנחתי ונפגשתי עם חברתי לכתיבת תסריט, חיפאית במקור. דיברנו על תוכנית העבודה שלנו וזרקנו אפשרויות רבות מספור להתפתחות הדמויות. בסוף הערב הזכרתי את הנסיעה. "איך היה?", היא שאלה. "טוב", אמרתי. "נעים להתארח. לפעמים הרגשתי אפילו שאני יכולה להתחיל מחדש. את יודעת, מאפס". "חיפה מקום לא טוב לגור בו", היא אמרה. "לא לך. העליות והמורדות האלה ישגעו אותך".