עושים שכונה

רוב התיירים שצובאים כיום על וויליאמסבורג שבצפון ברוקלין לא מעלים על דעתם, שפחות מ־20 שנה קודם לכן הייתה השכונה האופנתית מוקד ירוד של עוני והזנחה; תחת הלופטים המעוצבים ניצבו מבנים תעשייתיים מתפוררים ומחסנים ישנים; במקום חנויות בגדי המעצבים וסדנאות האמנים עמדו חנויות סדקית ומבשלות סוכר והרחובות, העמוסים היום בתי קפה אורגניים, מועדונים אפופי הייפ ושוקי וינטג' היו מרחב מפוקפק בלילות, שורץ פשיעה וסמים. האמנים, שנמשכו לחללים הגדולים, לשכר הדירה הנמוך ולתחבורה הנוחה התחילו לנהור לכיוון וויליאמסבורג כבר בסוף שנות ה־70 ובהדרגה הפכו אותה למה שהיא היום – מוקד לוהט, מכתיב תרבות, אטרקציה תיירותית ופנינת נדל"ן, שערכה רק עולה משנה לשנה.

המהפך שעברה וויליאמסבורג, ובעקבותיה שכונות נוספות בארצות הברית ובאירופה, שהפכו את עורן מאזורים תעשייתיים ונטושים לשכונות צעירים עדכניות לא נעלם מעיניה של עיריית רמת גן – עיר השינה של ישראל, השומרת כמעט בכוח על מעמדה זה, למרות קרבתה למטרופולין היחיד במדינה. אבל אולי לא לאורך זמן: במערבה של רמת גן, מרחק יריקה ממרכז תל אביב ממוקם מתחם הבורסה – אחד מאזורי העסקים ההומים ביותר, המאוכלס בכמות רבה של משרדים ומגדלים רבי קומות ובהם בורסת היהלומים הישראלית ועסקים נוספים בתחומי יהלומנות, היי טק, מערכות מידע, עריכת דין, הנהלת חשבונות, משרדי פרסום ומדיה, מלאכה ותעשייה זעירה; אזור צפוף והומה ביום, מפוקפק וסליזי בלילה. מלטשות היהלומים, אשר שכנו בבניינים התעשייתיים הישנים ברחובות הפנימיים שבלב המתחם התרוקנו במהלך העשור הקודם מכורח תהליך מתמשך של העברת העסקים למקומות זולים יותר כהודו ואנגולה, ובקומות הנטושות השתכנו נרקומנים, עובדים זרים ושארית הפליטה של התעשייה.

כחלק מהניסיון המתמשך של עיריית רמת גן לצמצם את הפשיעה והזנות המאפיינים את מתחם הבורסה בשעות הלילה ולנצל את הפוטנציאל של האזור, הוכנסו לאחרונה בתוכנית בניין העיר, שהוגשה לוועדה המחוזית, סעיפים חדשים שעשויים לשנות דרמטית את אופיו של המתחם בשנים שיבואו: לפי התב"ע, 30 אחוז מתוך כל מבנה ששימש בעבר למלטשות, מחרטות ומחסנים ייועד למגורים, מעונות סטודנטים, מלונאות מסחר או מוסדות תרבות, כשבעלי החללים יחויבו בארנונה לפי תעריף מגורים ולא לפי התעריף המקובל בעסקים. החישוב של העירייה פשוט: תל אביב מלאה בצעירים שידם אינה משגת להתגורר בדירות שערכן מזנק מדי שנה והם מתחילים לזלוג לאזורים הסמוכים ולחפש אלטרנטיבות; תרבות הלופטים, שהגיעה אלינו מניו יורק באיחור של 30 שנה ושגשגה למשך זמן מה בדרום תל אביב נחסמה באלימות על ידי העירייה, בליווי פתיחת תיקים פליליים, דרישות להיטלי השבחה עצומים וקנסות בגובה מיליוני שקלים; כיום, מרבית הלופטים בתל אביב עומדים ריקים ורוב מי שמתגורר בהם עושה זאת במחתרת. ברמת גן הבינו כי אישור מגורים באזור הבורסה פותר כמה בעיות במכה: אכלוס בנייני התעשייה הנטושים יסייע ללב המתחם להפוך לאזור שוקק גם בשעות בערב, ימנע השתלטות של גורמים עבריינים והומלסים על המבנים ואולי גם ייתן פתרון למצוקת הדיור של הצעירים בתל אביב.

השינוי שיזמה עיריית רמת גן בתוכנית בניין העיר אינו מובן מאליו, אם לשפוט על פי הספר "קו לרקיע – אדריכלות מתחם הבורסה ליהלומים ברמת גן", שכתב גיורא אוריין ויצא לאור ב־2008 ובו התמרמר בטענה כי "בלתי מובן בעיניי הפער בין יכולתם העצומה של ראש עיריית רמת גן וצוותו להגשים חזון כמעט דמיוני ולממש אותו במסירות ובעקשנות – לצד כשלונם הגמור להפוך את המתחם לאזור בילוי וקניות מוצלח". אוריין לא מצליח להבין כיצד "עד היום אין כל קצה לתוכנית מסודרת להוספת ממד הפנאי והבילוי למתחם שהוא בבת עינם ומקור גאוותם. גרוע מכך, אין לה כלל מודעות לצורך הקיים בתוכנית מובנית ורבת שלבים כזו".

כחלק מהניסיון לשנות את אופיו של המתחם התקיימו כמה אירועים בעלי אופי שונה מאלה שדרי הבורסה מורגלים בהם, מעין הצהרת כוונות: "פקק צבע" – יצירת אמנות אורבנית בניצוחו של המעצב נוי ניימן, המוצגת במתחם בחודשים הקרובים, צובעת את המבנים והמדרכות בצומת הסואן שבין הרחובות הרקון-־שוהם־מנחם בגין ביריעות ובמדבקות וניל צבעוניות, הבולטות בעליזותן על רקע הבטון האפרורי; פרויקט נוסף, "אמנות בטון", אפשר לששה אמנים, בהם יורם רובינגר, יוחאי מטוס, פילפלד ו־Klone להפוך דחסני אשפה, מכסי ביוב ומעקי בטון למצע ססגוני של אמנות רחוב. לעומת הפרויקטים הנקודתיים והמינוריים יצאה העירייה במסע יחצני מתוקשר, שבו הכריזה שחור על גבי קומוניקט על חזון עתידי, כמעט בומבסטי בהתחשב במציאות הנוכחית: "מתחם הבורסה יהפוך לרובע אמנים שבו יגורו יוצרים ממגוון תחומים בדירות לופט בתוך בניינים המיועדים לתעשייה", טענו הפרסומים. "אין כמו ליהנות מכל העולמות; לגור מטרים ספורים מתל אביב, אבל בלי לסבול ממצוקותיה של העיר שאין לה הפסקה… לא יחלוף זמן רב עד שחזון הפיכתו של מתחם הבורסה ברמת גן למעין 'מנהטן על תל אביב' יהפוך למציאות". האמנם?

בין שכונה למתחם עסקים

"את התוכנית לאכלס את המלטשות בצעירים ובאמנים יזמנו לפני שלוש שנים, עוד לפני המחאה החברתית", טוען חיים כהן, מהנדס העיר רמת גן. "כיום, בסביבות חמש המתחם כולו מתרוקן, והאזור מופקר לפעילות פחות סימפטית. לפי התיאוריה האורבנית של הסוציולוגית הידועה ג'יין ג'ייקובס, הדרך הכי טובה לגרום לכך שהמרחב האורבני יהיה חיובי ותוסס היא הנוכחות הקבועה של העין הציבורית, המתבוננת ברחוב מלמעלה ומפקחת עליו. הוועדה המחוזית, שכהרגלה לא תמיד נותנת לנו את כל מה שאנחנו רוצים, אישרה רק 30 אחוז מכל בניין למגורים, וכשנגיע ל־250 דירות מאוכלסות נתבקש לעשות הערכת מצב מחודשת, אבל גם המהלך הזה הוא צעד משמעותי קדימה".

כמה חללים עומדים או יעמדו לרשותכם?

"כיום, באופן רשמי אנחנו מתקרבים כבר למאה דירות מאוכלסות אך הפוטנציאל הוא כשל אלפיים דירות, חלקן לופטים ורובן דירות יחיד בגודל 50 מ"ר".

משהו כמו שכונה קטנה.

"נכון, אבל אנחנו לא מעוניינים ליצור שכונת מגורים אלא מגורים מיוחדים במינם, כי למעט בתי כנסת, אין באזור שירותים קהילתיים כמו בתי ספר וגני ילדים. נוסף לכך, יש לנו עניין שהאזור ימשיך להיות מרכז עסקים הומה ומצליח ושנוכל להמשיך לגבות מסים גבוהים מהמשרדים, לא מהמגורים: הארנונה מהבורסה מהווה כ־50 אחוז מהארנונה של כלל העיר, שלא לדבר על היטל ההשבחה מכל הבניות החדשות שבאזור; זה מקור המחייה של העיר הזאת, באר הנפט של רמת גן. הפיכת המלטשות ללופטים ולדירות תמשוך גם יזמים שמעוניינים להקים בתי קפה וברים ותהפוך את האזור לנעים יותר גם בלילה, וכתוצאה מכך לאטרקטיבי יותר גם ביום".

נכון לעכשיו, אתה מרגיש שנוצר שינוי?

"אם להודות על האמת, נכון לעכשיו עוד לא ראיתי זינוק כלפי מעלה. יש לנו עוד המון עבודה. אבל כבר אפשר להבחין בניצנים: תופעת הזנות ברחובות צומצמה; רוב מועדוני החשפנות וההימורים נסגרו ונותרו שניים־שלושה מקומות קטנים, שמצבם לא ברור; נפתחו כמה חנויות תכשיטים וגם מלון בוטיק חדש ואופנתי. שוכרים מתעניינים וגם משקיעים פונים אלינו, אפשר לומר שמתחילים לראות ביקוש. אני מאמין שעם הזמן נוכל ליצור תמהיל נכון בסגנון דאון טאון מנהטן – המשרדים שולטים שם, אבל אפשר לראות גם צעירים ואמהות עם עגלות".

לצד אכלוס המלטשות, גם המרחב הציבורי צריך להשתנות, מוסיף סרג'יו לרמן, אדריכל העיר: "כדי למשוך אוכלוסייה צריך לשנות את המתחם, שנכון לעכשיו לא נעים במיוחד להסתובב בו. בראש ובראשונה צריך לשפר את התשתיות – להרחיב את המדרכות, לנטוע עצים, להוסיף עמודי תאורה, לאחד עיצובים; כיום המרחב הציבורי הוא כזה שצריך לשרוד אותו – הוא מלא עמודי חסימה, ארונות בזק, מדרכות צרות, מצוקת חניה ובמקום ליהנות, את כל הזמן צריכה לדאוג איפה הרגליים שלך נמצאות. כתוצאה מכך, אין קשר בין האובייקטים שבמרחב הציבורי ולא בינם ובין האנשים וצריך להגביר את הסינרגיה".

נכון לעכשיו קשה לראות איך פותחים בית קפה נעים על המדרכות במתחם.

"נכון, אבל גם זה עתיד להשתנות: אנחנו מתכננים לסגור את רחוב בצלאל לתנועת כלי רכב ולהפוך אותו למדרחוב. ברגע שהמדרכות יורחבו והשינויים ייערכו, דווקא הישיבה במדרחוב מול הנוף האורבני והתנועה של האנשים באזור תהפוך לחוויה מיוחדת במינה. אני מאמין שלא עוד חמש שנים – כבר תוך שנתיים או שלוש נראה את השינוי – אני אופטימי".

מי שאופטימי במיוחד הוא רן וולף, מתכנן ערים ששכרה עיריית רמת גן כדי לקדם את הפרויקט. ברזומה של וולף פרויקטים שזכו לתהודה כמו חידוש פני נמל תל אביב, נמל יפו או מתחם התחנה בירושלים. "מתחם הבורסה הולך להפוך למקום מוביל גם בתכנון עירוני וגם כמרחב ציבורי", מודיע וולף. "והשאלה היא לא האם ולא מתי – כי אנחנו כבר בעיצומו של התהליך. להיפך – לאור הבנייה המואצת של מבנים כמו מגדל ספיר, שיקיפו את המתחם והוספת קומות למבנים הקיימים, צריך כבר לחשוב על מה שיש לשמר כדי לשמור על האופי המיוחד של המתחם – המבנים התעשייתיים, המסעדות הקטנות והוותיקות וחנויות התכשיטים שמעניקות למרחב את הצבע והאופי המיוחד שלו. אני מאמין שכבר עוד שנתיים ואפילו פחות, נראה שינוי משמעותי באזור".

אחד הסימנים לשינוי כזה הוא פתיחה של ברים ומועדונים בלילה, מה שבינתיים לא קורה.

"אני לא אסגיר שמות, אבל דווקא יש מגעים בנושא. אני חושב שהבאזז מתחיל להתגלגל והדוגמה הטובה ביותר היא מלון הבוטיק 'אינדיגו', שבקלות היה יכול להשתלב באזור אופנתי בתל אביב ובחר להתמקם דווקא פה. חלק מהעניין הוא תפיסתי – היום נראה לנו מוזר שאזור כמו הבורסה יכול להפוך למתחם עדכני ושיקי; אבל גם המחסום הפסיכולוגי הזה עתיד להשתנות עם הזמן".

גם ראש עיריית רמת גן, ישראל זינגר, אופטימי בנוגע לשינוי המתקרב, ומסביר ש"מתחם הבורסה הינו פרי תכנון שהחל לפני שנים רבות. סוד ההצלחה שלו נובע מכך שיש איזון בין הצרכים הסביבתיים לבין הרצון הכלכלי של חברות במשק ליצור עסקים. כמו כן, יש חשיבה מסחרית נכונה במתחם כמו גם טיפול אינטנסיבי בצורכי המתחם המסחרי ובצורכי החברות. בכוונת העירייה לפתח תוכניות שלא רקמו עד היום עור וגידים ונעשה זאת באמצעות פיתוח החברה הכלכלית לרמת גן, בראשות המשנה שלי מוקי אברמוביץ, במטרה לפתח אזור עסקים ותרבות תוסס ביום ואזור בילויים בלילה. נבדוק איפה יש מקומות לא מנוצלים ונמלא אותם חיים. אני מאמין שתוך זמן קצר כבר נראה שינוי".

אבל איפה נאכל צהריים?

מחסום פסיכולוגי או לא – שוטטות באזור בצהרי היום ולתוך הערב ממחישה שהפוטנציאל הטמון בבורסה עדיין מצוי בשלב המאוד גולמי וטרום התפתחותי שלו. היתרון במתחם, המשתרע על פני 80,000 מטר וגובל ברחוב ביאליק בצפון, ז'בוטינסקי בדרום, אבא הילל במזרח ונתיבי איילון במערב הוא שהינו מרוכז ומוגדר בשטח קטן יחסית ועל כן לא יוצר תחושה כאוטית, למרות ריבוי המגדלים, המוסכים, החניונים (השוחטים במחיר), השיפודיות, חנויות התכשיטים והבניינים הישנים, הנעוצים בו ללא סדר של ממש וללא התייחסות זה לזה. ברחובות הפנימיים, שבהם שוכנים בנייני המשרדים והמלטשות המדוברות – רחוב תובל, בצלאל, החילזון, היצירה והרקון עוד אין סימן של ממש להתחדשות עירונית: לא צעירים ברחובות – על אף שהסטודנטים משנקר, ממכללת האמנות "ביטוי" ועובדי משרדי המדיה והפרסום ממלאים את המתחם בשעות היום וודאי היו שמחים למגורים אטרקטיביים באזור; ואף על פי שבחודשים האחרונים צצו במתחם כמה מסעדות אופנתיות יחסית, בשטח עדיין גובר ריח השמן בטיגון עמוק על פני ניחוחות אנינים אחרים. בסביבות חמש בערב האזור מתרוקן, ושומר עדיין, למרבה הצער, על הטייטל "חכם ביום, טיפש בלילה", שהדביק לו אוריין בספרו.

עם זאת, אי אפשר שלא להרגיש בשינוי הולך ומתמשך: לצד העסקים המסורתיים, המתחם הולך ומתמלא בחברות צעירות, בסטראט אפים, במשרדי פרסום וניו מדיה שמעדיפים משרדים מעוצבים וצבעוניים על פני כובד הראש העיצובי שמאפיין את המשרדים באזור ומזרימים אליו צעירים יצירתיים בשעות היום. בין היתר, פועלת שם חברת Onavo, שמחזיקה משרד במקום ונרכשה לאחרונה על ידי פייסבוק. זו האחרונה עתידה לפתוח במתחם את השלוחה הישראלית שלה. "יש שתי קטגוריות לבחון את המטמורפוזה שהמתחם עובר בשנים האחרונות", סבורה דורית גוילי, סמנכ"ל הפקות ותוכן במשרד באומן בר ריבנאי, שפועל במתחם הבורסה 13 שנה. "הראשונה היא אוכל. אנחנו עוד לא רמת החייל, אבל כל הנושא מתחיל להיות יותר נורמלי ומתוחכם. מן הסתם, יש תור ארוך מול הסושי באופן קבוע ועוד כמה מסעדות סבירות ביותר. הקטגוריה השנייה היא שמאוד בטוח ללכת; אין בעיה לבחורה לצאת מהמשרד בחצות, אם צריך להישאר ליום ארוך. לפני זה המצב היה לא נעים; יש מיתולוגיה שלמה על בחורות שירדו למונית וקיבלו הצעות לא מפתות במיוחד. כבר רואים המון צעירים באזור, במיוחד בראש האוור, שומעים בליל של שפות ולאט נוצר ריכוז של חברות צעירות".

"היתרון המרכזי בעבודה במתחם הבורסה הוא הנגישות", מבהיר שגיא חמץ, בעבר עורך "דה מארקר" וכיום מייסד ומנכ"ל בלינק אינטראקטיב – סוכנות המדיה החברתית הראשונה בישראל. "זה כיום האזור הנגיש ביותר בארץ. הוא יושב על ההלכה, שנייה בתל אביב, נסיעה קצרה של ממש מהרצליה, רמת החייל, ראשון לציון, פתח תקווה, ראש העין – אם למנות דוגמאות ספורות בלבד. כשפתחתי את המשרד חשבתי להתמקם ברוטשילד בתל אביב ואז הבנתי שרק להיכנס לרחוב לוקח חצי שעה וויתרתי". עובדים לא מעטים, הן של צמח והן מהמשרד של גוילי, נעזרים בתחבורה הציבורית הנגישה של מתחם הבורסה – אולי היתרון הבולט ביותר באזור. "יש לנו עובדים שמגיעים מבנימינה, חיפה, אשקלון – מטורף בהתחשב בשעות העבודה הבלתי שגרתיות שבמשרד פרסום", מציינת גוילי. "כשהרכבת הקלה במתחם תתחיל לפעול זה יהיה אפילו יותר נגיש ונוח וגם אוטובוסים יש לכל מקום". "אין ספק שהאזור יתפתח, אם ישקיעו בו כמו שצריך", אומר חמץ. "אני לא רואה פה משפחות אבל לחבר'ה של שנקר זה אחלה. בתכלס הוא יותר תל אביב מתל אביב, המיקום שלו נהדר, הוא נגיש יותר מכל מקום אחר ויש לו פוטנציאל קוסמופוליטי – המקום היחיד שבו פוליטיקאים, עיתונאים וזונות מתערבבים בדרך קבע, מזרח תיכון חדש".

אם הבורסה היא מזרח תיכון חדש, ג'קסון יהיה מי שיביא את השלום. דוד ג'קסון מג'קסון תכשיטים – החנות העמוסה ביותר בבורסה, שבשיאה מכילה כ־3,000 איש כבדרך אגב, משמש כמעין ראש עיר לא רשמי של המתחם. בשעות אחר הצהריים, כשהמקום מתמלא, ג'קסון, גיטריסט בעברו, נוהג להתייצב במרכז החלל, חמוש בגיטרה, כשבניו מאיישים את עמדות הבס־תופים ולפצוח בסשן פינק פלויד סוער להנאת ותדהמת הלקוחות. "בשנים האחרונות יש הרבה יוזמות של צורפים צעירים", הוא מספר. "חלק מהם בוגרי שנקר, שמחדשים את האזור. במקום תעשיית היהלומים שנמצאת במשבר, צומחת כאן תעשייה של זהב ותכשיטים". ג'קסון דווקא לא מרוצה מהתוכניות של העירייה להשקיע במגורים באזור; החזון שלו הוא לרתום את תעשיית התכשיטים המתפתחת ולהפוך אותה למתחם בדומה לאלה שקיימים בסינגפור. "אם אנשים ידעו שכאן מתפתחת תעשייה של זהב ותכשיטים יהיו מחירים אלטרנטיביים ומכל העולם יגיעו לכאן באוטובוסים וגם תעשיית היהלומים תתאושש", הוא טוען. "גם אם ישקיעו במגורים, האזור הזה הוא בבסיסו אזור תעשייה ובסוף הציבור לא ירצה לגור פה. התוצאה היא כמו היום – במלטשות גרים הומלסים ואריתראים ולבחורות עדיין לא ממש נעים להסתובב פה וגם לא יהיה – זה לא פה ולא שם. למה הדבר דומה?", הוא שואל ועונה, "למשל על העורב שרוצה להפוך את עורו ולהיות נחליאלי. נחליאלי הוא לא יהיה ועכשיו הוא גם הולך מוזר. צריך לתת למתחם להיות מה שהוא ולחזק אותו".

גם בקרב המסעדות החדשות באזור הדעות על עתידו של המקום חלוקות. "בניגוד למקומות אחרים באזור, אצלנו המקום עובד יפה עד שתיים בלילה", מעיד מישל דיין, הבעלים של מסעדת קינג ג'ורג', שנפתחה לאחרונה ברחוב אבא הילל, אך מוסיף שרוב הלקוחות מגיעים משכונת תל בנימין השכנה ומרחבי רמת גן וגבעתיים, ולא עובדים מהמתחם שמגיעים לדרינק אחרי העבודה. "זה לא אזור בילוי", הוא אומר, "אני שומע הרבה שנים על תוכניות להפוך אותו לכזה, אבל אני לא בטוח שזה יקרה. נכון לעכשיו בשעות הערב הוא מתפקד כקנטינה לשכונות הסמוכות – סידורים קטנים, צעירים מרמת גן שמגיעים אליי בגלל הדילים הזולים; אני לא רואה את זה משתנה". לעומת דיין, עדי דורון, מנהל Matsuya – סושי בר (וגריל יפני) שנפתח לפני חמישה חודשים בבית גיבור, משוכנע שעתיד המתחם צופן גדולות ונצורות. "אנחנו פתוחים עד שתיים בלילה ומבקרים אותנו גם לקוחות מתל אביב", הוא טוען. "יכולנו לפתוח במרכז תל אביב אבל אנחנו מאמינים שהאזור הזה עתיד להיות אחד הלוקיישנים החמים בארץ וזה קורה לנגד עינינו יום אחרי יום".

נאים השכנים

ומה לגבי הדיירים החדשים, אותם צעירים שהעירייה מייחלת לבואם? "כרגע המגורים באזור לא מורגשים בכלל", טוענת גוילי, "עדיין לא מרגישים את הסטודנטים שהתמקמו בלופטים או בדירות; זו לא פלורנטין שבבוקר היא אזור מסחרי ובערב מלאה צעירים. ברגע שיהיו זה ישנה משמעותית את האופי של המקום, אבל אני מאמינה שזה יקרה – בדומה לשוק הפשפשים, מדובר באזור על גבול תל אביב, זול יחסית, נגיש וקרוב לכל מקום". הבניין ברחוב תובל 15 הוא דוגמה למה שהעירייה שואפת אליו: בבניין התעשייתי הישן דרים זה לצד זה משרד אדריכלים, אולפן הקלטות, חנות מפעל של פמינה, מעצב ג'ינסים, מוזיקאי וגם כמה דיירים ששיפצו את המלטשות לכדי דירות יחיד או לופטים רחבי ידיים. הסטודיו לצילום של דנה קרן ממוקם בבניין, כשבחלל הצמוד ממוקם הסטודיו של אחותה התאומה רוני, מעצבת פנים. "אני חיה בתל אביב כי אני מאמינה בהפרדה בין הבית לעסק, אבל אני מאוד אוהבת את האזור", מספרת דנה קרן, שהקימה את הסטודיו לפני שלוש שנים; החלל, שהיה בעבר מתפרה, שייך למשפחתה והאחיות קרן שיפצו את החלל, חילקו אותו לשניים ויצרו חלל משותף שמשמש סלון ומטבח. "הסטודיו של רוני מעוצב באסתטיקה נקייה יותר ושלי יותר ראף, וזה כיף שיש תחושה של עשייה כל הזמן". קרן לא חוששת להסתובב ברחוב: "יותר נעים בערבים. בהתחלה זה היה ממש מפחיד; אנחנו לא חיות כאן אבל לא מעט פעמים אנחנו נשארות עד מאוחר או מגיעות מאוד מוקדם וממש מרגישים את השינוי באזור, הרבה יותר נעים כאן".

עם זאת, יש לעבודה במתחם חסרונות, "מצוקת החניה בבקרים גבוהה יותר מתל אביב, זה ממש נורא, והחניונים יקרים באופן לא סביר. אמנם התחבורה הציבורית נוחה מאוד, אבל יש אנשים שמגיעים עם רכב פרטי וזה תמיד סיפור. מצב האוכל באזור השתפר, אבל אין מספיק משלוחים. היה נחמד אם היו מנקים ומאירים יותר את האזור, ומספיק שהיו פותחים סופר באזור וזה היה מרגיש יותר כמו שכונת מגורים. זה עדיין מרגיש יותר כמו אזור של ביזנס, אבל אין ספק שלאט מתרחש שינוי". כך גם בבניין ברחוב הרקון 9, שבו מתגורר הצלם אלון פורת. פורת עבר לכאן לפני חמש שנים ממרכז תל אביב, "חיפשתי לופט, חלל גדול יותר ותעשייתי, מקום שנראה פחות בית ויותר סטודיו", הוא מעיד. פורת קנה את החלל ששימש מלטשה והיום מתגורר ועובד בחלל ששטחו כ־120 מ"ר. "כשהגעתי הייתי סוג של חלוץ", הוא מספר. "לא על דרך המטאפורה: היו פה אנשים שגרו בהיחבא, או שילמו ארנונה של עסקים שלא ידעו שהם גרים כאן. אני הודעתי לעירייה שאני מעוניין לגור כאן והם נתנו לי את ברכתם ויותר מזה, אמרו שזה נראה כמו רעיון טוב שכדאי לקדם אותו".

והווייב של המקום הפך מאז לפחות תעשייתי ויותר שכונתי?

"לא כל כך, לצערי. הבעיה העיקרית היא הלכלוך והתאורה. העירייה משקיעה כל כך הרבה ביחסי ציבור, אבל את המעשה הבסיסי – לנקות ולהאיר – היא עוד לא טרחה להזיז. מצד שני, מועדון הבורסה נסגר, מה שהפחית את מספר בני התשחורת החרמנים שנהגו לפקוד את האזור. זונות עדיין יש פה בשפע ובגלל שאני יוצא לטיול בלילה עם הכלב אני כבר מכיר את כולן. בתל אביב נחמד להסתובב ופה לא כיף להסתובב ברגל, למרות הקלות שבה ניתן להסדיר את זה. יחד עם זאת, המחירים אטרקטיביים יחסית, אם כי הארנונה מוטרפת לחלוטין".

מה יקרה פה עוד עשר שנים?

"זה יכול להפוך לאזור מדהים. הפוטנציאל בלתי נגמר. אני התכוונתי לשכור סטודיו, אבל כשראיתי את המקום הבנתי שזה מקום לקנות".

"כשהגעתי לבניין בהתחלה, הוא היה כולו תעשייה ואני מניח שאיש מן הישוב היה מזדעזע ממה שהלך פה", מספר האמן והמעצב יורם רובינגר, שמחזיק סטודיו למיתוג בתובל 15. "הייתי מוצא זונות נרקומניות שוכבות על המדרגות, היו המון פיפ שואוז ברחוב והייתי אז הדייר היחיד, זה לא היה סופר סימפטי". רובינגר חיפש לופט, "וכשמחפשים היום לופט מקבלים ישר את הדברים היקרים, אז מראש חיפשתי בקטגוריה של מחסנים. כשהגעתי לכאן זו הייתה מלטשה נטושה שנראתה כמו חורבה, אבל הבנתי שיש לה פוטנציאל בלתי נגמר. אז ביקשתי מבעל הבית את המפתחות כדי שאראה איך המקום בלילה. הגעתי, מהמבנים שבחוץ נכנס אור צהוב ורך, הרגשתי מאוד בנוח והחלטתי ללכת על זה". בשנתיים הראשונות התגורר רובינגר בסטודיו. "ממש גרתי שם כי רציתי לחוות חיים של יצירה באופן מוחלט, לצייר 24 שעות ביממה וזה היה די מדהים כי החלל גבוה ומואר, משש בערב האזור שקט לגמרי ואפשר לעשות מה שרוצים – לשמוע מוזיקה בקולי קולות, לארח חברים בשעות הקטנות; כשמכירים את האזור מגלים שיש שם את כל השירותים שיש בכל שכונה אחרת – מכבסה, מכולת, בעלי מלאכה קטנים ובשבת כיף שם כמו בכפר. לאט התחילו לאכלס את הבניין אמנים וצעירים ונהייתה אווירה של שכונה".

רובינגר ריהט את הסטודיו במציאות שליקט מתוך המלטשות הסמוכות ועם הזמן הפך את החלל לסטודיו למיתוג ואף אירח בו כנסי עיצוב והשיק בו את "חממת רובינגר" – פורום שהקים עם בועז גאון שדן בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי־פלסטיני ואותו פקדו עשרות אנשים. "זה סוג של שמורת טבע באמצע העיר", הוא מסכם. "מקום כיפי שלא כפוף לכלום. גם האנשים שמגיעים לכאן הם כאלה שיש להם עיסוק מיוחד. מי שאוהב את סגנון החיים הזה יכול לגור בחללים שלא היה יכול למצוא בשום מקום אחר בתל אביב, בטח לא במחירים האלה".

רוב התל אביבים מאוד מתקשים לעזוב את הריבוע הקטן שלהם.

"מגורים כאן לא מתאימים לכל אחד. אני חושב שיעברו לכאן יותר ויותר אנשים, שחיים מסביב לשעון עם האמנות שלהם. מצד שני, להיות לחוצים על מרכז תל אביב זה כמו סוסים שמרכיבים להם מוסרות בצדי הפנים. זה עניין תפיסתי. המרחק בין הבורסה למרכז העיר קצר יותר מהמרחק מהשכונות הצפוניות של תל אביב, דקה משאול המלך ודרך נמיר. מי שלא מסוגל לעזוב את הריבוע הזה, שיהיה לו בכיף".

מדמיינים את העתיד

למרות מצבו הבלתי אטרקטיבי בהווה, אין ספק שיש למתחם הבורסה פוטנציאל בלתי נדלה: הלוקיישן המצוין, מחירי השכירות הנמוכים והחללים הגדולים לא ייוותרו בודדים לאורך זמן, אם להתחשב בהבנה שניכרת בקרב הצעירים בתל אביב שממרכז העיר כבר לא תצמח להם ישועה ובזליגה האטית אך רציפה של זוגות ליפו, לרחוב כצנלסון וסביבותיו בגבעתיים, לשכונות יד אליהו וקריית שלום בפאתי העיר וגם לרמת גן עצמה. לכן נראה שהשאלה שעומדת על הפרק היא לא "האם", וגם לא כל כך "מתי", כפי שטען רן וולף, אלא איך – האם ישכילו בעיריית רמת גן להפוך את מתחם הבורסה הבלתי ידידותי לאזור שנעים לגור בו, כיף לבלות בו ומעניין לשוטט בו? גם פלורנטין הוכרזה לפני יותר מעשור כדבר הבא, אבל בינתיים מתפקדת בעיקר על תקן השכונה שכולם נלחמים בתוכה בעירייה וזה נגד זה – המשפחות הצעירות שזועמות על מיעוט שירותים ציבוריים, התושבים הוותיקים שמתנגדים לבנייה המאסיבית, בעלי הברים נגד המשטרה. נקודת הפתיחה של הבורסה, הבעייתית לא פחות, מעלה את השאלה אם יש בידי עיריית רמת גן תוכנית מורכבת ורב שלבית כפי שתבע גיורא אוריין בספרו.

גם התשובה לכך נראית מורכבת. מנקודת מבט יזמית, מדובר בצעד נועז של עיריית רמת גן, טוען דן מנחם, מנהל הנכסים של קרן ריאליטי להשבחת נדל"ן הפועלת בעיקר באזורי ביקוש, "אני חושב שזאת תוכנית מדהימה; אני לא מכיר היום אף תוכנית בניין עיר שמאפשרת המרה של 30 אחוז מהשטחים הקיימים למגורים במסגרת תוכנית בתוקף. זה לא קיים במדינה".

למה לדעתך?

"צעד כזה דורש שינוי היתרים ותוכניות באזור מוגדר, וזו התעסקות בירוקרטית ארוכה ומתישה. העיריות גם לא אוהבות עירוב שימושים; זה משהו שקשה להכיל אותו בוועדות המקומיות והאזוריות, שמעדיפות לא להיכנס לזה וחוששות מקביעת אזורי מגורים בתוך אזורי תעסוקה. ויש גם את הסיבה הכלכלית: ארנונה לתעסוקה גבוהה יותר מארנונה למגורים".

אז למה הם הלכו על התוכנית בכל זאת?

"ברור להם שהם יושבים על מכרה זהב – לא סתם מתחם נוגה התפתח, ועכשיו משווקים את הרחובות סביבו כאזורי ביקוש. בתל אביב נוצר מצב שיש מעבר לא רק של צעירים, אלא גם מבוגרים שרוצים ליהנות מהעיר ומתמקמים בשכונות הצפון. השיפור בתחבורה הציבורית מאפשר לך לגור במתחם הבורסה, על תל אביב וליהנות מכל מה שהיא מציעה בשכר דירה זול יותר".

מנקודת המבט של הדיירים, יש כאלה שלדעתם המצב כרגע לא מזהיר. "לעומת התעשייה הכבדה והחללים לאמנים, הדיירים בבניין מתחלפים כל הזמן", מעדכן גיל פלדמן, בעל סטודיו ידוע להקלטות בתובל 15. "אנשים לא באמת מחזיקים שם לאורך זמן. זה נורא מדליק בהתחלה, לבוא ללופט עם תקרה גבוהה וגלריה, אבל בסוף את חוזרת הביתה ומסתובבת בין זונות ועובדים זרים, לא כולם רוצים לבקר אותך, הסביבה לא נקייה, יש מצוקת חניה חמורה ואחר הצהריים רוב המקומות נסגרים".

זה אולי המצב כרגע, אבל הוא עשוי להשתנות, כמו במקומות אחרים בעולם.

"אני באמת מצאתי את הסטודיו אחרי שחזרתי משהות ממושכת במנהטן ו-וויליאמסבורג, שם עבדתי בעיקר במבנים דומים, כך שמיד התחברתי למקום, אבל עם הזמן גיליתי את המגבלות שלו. ומהיכרותי אני חושב שהפוטנציאל שמדברים עליו הוא דבר שאי אפשר להאיץ בו; התהליכים האלה קורים תוך שמתחלף דור, כמו גבעתיים, שעוברת תהליך של הצערה מסיבי בשנתיים האחרונות. את מטיילת ברחוב כצנלסון ויש בתי קפה וברים, וגם אני מעורב ביוזמה להקמת מועדון באזור התעשייה של העיר".

אלא אם כן העירייה תשקיע בתוכנית מתוקצבת ותתמרץ את האזור.

"נכון. אבל אני חושב שהעירייה הכניסה גול עצמי, כי ברגע שהיא הכריזה בריש גלי על התוכנית והצהירה על השבחה של האזור, היא גרמה לאנשים שמחזיקים בחללים לחשוב שהטעות הכי גדולה שהם יכולים לעשות היא להתפנות מהנכס שלהם, כי בעוד כמה שנים זה יהיה שווה הרבה כסף. כתוצאה מכך הם התחילו להעלות מחירים בעייתיים לגבי אזור, שאת עוד לא יודעת מה יהיה הייעוד שלו, מה שמעכב את תהליך ההצערה והשינוי של האזור. נראה לי שלא מספיק חשבו על התהליך", מאשים פלדמן. "גם ככה אין בארץ עיר אחת שמתוכננת כמו שצריך, מה הסיכוי של עיר שאין לה בעירייה אפילו מחלקת אמנים לענות לצרכים של אוכלוסייה שקשה להתמודד איתה כמו אמנים ולתת להם את התנאים ליצור? כרגע מתחם הבורסה הוא תחנת מעבר לאנשים בדרך לאנשהו, וזה עצוב".

"כרגע המרחב הציבורי בבורסה הוא מתחת לכל ביקורת, לוחמה בשטח בנוי", מסכים יואב לרמן, דוקטורנט במחלקה לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב וכותב "עוד בלוג תל אביבי" להתחדשות סביבתית. "ולכן פעילות העירייה מבורכת; הבעיה שחושבים שם בקטן: במקום לתת ליזמים לבנות בגדול, היא מאשרת 250 דירות נכון לעכשיו, שזה רחוב קטן בתל אביב. רק ברדיוס שלי במרכז תל אביב יש 30,000 איש. 200 איש הם בודדים. אף אחד לא יפתח בשבילם בית קפה או מועדון. לדוגמה, אף אחד לא יבוא מתל אביב לשבת בבתי הקפה החדשים בגבעתיים, אבל יש שם מספיק תושבים חדשים שיאכלסו אותם, וגם חיי הלילה מתרוממים. זה לא המצב בבורסה, גם ככה מחכה לה תחרות קשה בתחום הלילה".

מה אתה חושב שהיה צריך לעשות?

"ללכת עד הסוף על רעיון של שכונת מגורים. אבל עיריית רמת גן לא רוצה להשקיע; משפחות עולות כסף, דורשות הקמת מבני ציבור והם גם לא רוצים שהארנונה העסקית באזור תיפגע. היא גם לא טורחת להשקיע בפיתוח הרחובות הראשיים שבדפנות המתחם כמו ביאליק או ז'בוטינסקי, אף שבכל עיר הוכח, שקודם משקיעים ברחובות הראשיים והופכים אותם לאטרקטיביים ואחר כך ברחובות הפנימיים. כך בתל אביב עם אבן גבירול ורוטשילד. בעיריית רמת גן חושבים שאם יעשו קצת פרויקטים של ציור אורבני – והנה, פתרנו את הבעיה של העיר. אבל למרות היתרונות האדירים מדובר באזור קשה; הפתרון מסובך וייקח שנים. לפי הגישה שהעירייה מפגינה, אני לא בטוח שהם יודעים מה הם עושים: יש להם חומר גלם מופלא כמו הסטודנטים של שנקר – המון צעירים מהסוג המגניב – איך הם עוד לא משכו אותם לאזור? וזו רק דוגמה אחת לרמת הניתוק שלהם". גם לרמן מאמין שכך או כך המתחם יאויש ברבות הימים, "מבחינה נדל"נית זה בלתי נמנע, אבל זו לא השאלה. אנשים גם גרים ברחוב המסגר בתל אביב, גרים וסובלים, והאזור ממשיך להיות לא נעים. אם טורחים להשקיע במקום כזה, לפחות שיעשו אזור נחמד".

סרג'יו לרמן, אדריכל העיר, לא נרגש מהטענות. "בעבר הייתי חבר בצוות יפו וכבר אז, לפני 20 שנה ראינו את הפוטנציאל במתחם נוגה. אחרי עבודה ממושכת ואינטנסיבית, עכשיו המקום מתחיל לפרוח. כשמדובר בעיר שום דבר הוא לא מובן מאליו, עיר היא מסתורין", הוא אומר בהתלהבות. "וזה מה שיפה בה. צריך כל הזמן לעבוד, להיות עם היד על הדופק ולדמיין את העתיד, אבל אי אפשר לכפות אותו; ואי אפשר לצפות אותו בוודאות". "כשהבורסה התחילה לצמוח בשנות ה־70, היא הייתה מתחם יחיד במינו בארץ ואני חושב שתור הזהב השני שלה מתחיל לקרות", מאמין רן וולף. "הבורסה תהפוך למקום מוביל, גם בתכנון עירוני גם במרחב הציבורי. אין עוד הרבה מקומות עם עומק אורבני וחיובי כמו הבורסה. אבל שום דבר לא קורה בקלות ואין ספק, יש לנו הרבה עבודה".