דיוקן האמן בחדר המדרגות: לא כל המוזות שתקו במבצע צוק איתן

הציבור הישראלי מיהר לגנות כל אמן שחרג במעט מהקונצנזוס הלאומני של מבצע "צוק איתן". עם זאת, גם הפעם היו יוצרים שביקשו להשתמש באמנות כדי להביע מחאה

7 באוגוסט 2014

״אין כל רוע ברגליים; הן לא הולכות מעצמן״, כך מתחיל שירה של ניצן מינץ, משוררת רחוב מתל אביב. לצד מילות השיר מרחפת ציפור העשויה קרשי עץ שמוסמרו יחדיו, שיצר בן זוגה, אמן הרחוב Dede. "התחלתי לכתוב את השיר הזה כשבועיים־שלושה לפני תחילת 'צוק איתן', כששלושת הנערים נחטפו והרגשתי שהולך לקרות כאן משהו גדול יותר. היה גל שנאה באוויר והמתח רק עלה ועלה", מספרת מינץ, שחושפת כי הייתה זאת הפעם הראשונה שהמגורים בישראל הפחידו אותה ואופציית המעבר לחו״ל לא נראתה קלושה כבעבר. השניים סיפרו כי שירותם הצבאי השפיע עמוקות על יצירתם, והמצב בעת האחרונה עורר בהם השראה לעבודות חדשות.

אין ספק שאמנות ומלחמה הולכות ביחד. גרניקה של פיקאסו ושיריו של סיגפריד ששון הם דוגמאות נפוצות, ובגזרת אמנות הרחוב ניתן לציין את עבודותיו של בנקסי, המפגין זורק הפרחים למשל. במבצע "צוק איתן", לעומת זאת, נראה שהמוזות שתקו, ברובן. "אני לא חושבת שכל אמנות היא פוליטית, אבל אצלי זה מתחיל לזלוג יותר ויותר לכיוון הזה, גם אם זה בלי לדבר על הדבר עצמו", אומרת מינץ. Dede מתערב וטוען שכל אמנות רחוב היא פוליטית, מכיוון שמעצם קיומה במרחב הציבורי ״היא יוצרת דיאלוג מתמשך, שאמנם לא מציב את שאלת פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני במרכזו, אך הוא פוליטי מעצם היותו בין אדם וסביבתו". לדבריו, ״בסוג הזה של האמנות, הפרקטיקה עצמה מחייבת את היוצר פעמים רבות להסיג גבול ולסמן בצבע דברים שאסור לצייר עליהם. בכך הוא כבר פוליטי". מגרש ריק, למשל, כמו זה שעליו צייר לאחרונה Dede לוח מטרה ענק. מאז יצירתו, הוא מספר, הלוח שימש למשחקים שונים ומשונים של עוברי אורח, ביניהם זריקת בקבוקי זכוכית לנקודה האדומה שבמרכז. למרות ההומור שביצירה, המסר רציני לחלוטין: ״המיקום של העבודה לא סתמי, הוא נופל פחות או יותר על הגבול שבין תל אביב ליפו. כולנו, ערבים ויהודים, נפגעים ומפסידים מהמלחמה הזאת. רציתי שאנשים שעוברים על הלוח יבינו שהם המטרה בכל הדבר הזה".

מינץ מנסה להסביר את העדרם של כמה מהשמות הבולטים בסצנת אמנות הרחוב המקומית מהיצירה המלחמתית: "Know hope, Zero Cents, Klone Yourself, Foma ונספחים אחרים הם הדור הראשון של אמנות הרחוב כאן. הם סללו את הדרך לפני 10־11 שנים והתגבשו כקבוצה. הדור השני, שאני משתייכת אליו, הוא זה שנמצא ברחוב. הדור הראשון מנסה לצאת לעולם הגדול כרגע. הם יותר נוכחים בחו"ל מאשר ברחובות העיר".

המטרה הענקית שיצר Dede
המטרה הענקית שיצר Dede

הרחק מהרחובות ובין ארבע קירות, גלריית ״גורדון 2״ תעלה ב־4 בספטמבר תערוכה קבוצתית, שבמסגרתה תציג האמנית נעה יקותיאלי את עבודותיה, המבוססות על חלקי תצלומים ממבצע ״צוק איתן״. ״הרגשתי חוסר אונים גדול מאוד, כמעט כמו זה של האדם מול הטבע. מתחושה זאת התחלתי ליצור סדרה של עבודות, ולבסוף נוצרה לטעמי נקודת מפגש רגשית ואמנותית ששני הצדדים יכולים להזדהות איתה״, מסבירה יקותיאלי. ״העבודות לא מספרות סיפור של אדם או בית מצד זה או אחר, אלא על ההרס שמשותף לשני הצדדים". האמנית ממשיכה ומתארת את העבודות בתערוכה כ״סדרה של עבודות של הרס מופשט ו'יפה'. הן מדברות על האטימות ועל חוסר האנושיות הסובייקטיבית שנמצאת בשני הצדדים, שמבצעים ניתוק רגשי ומתייחסים למצב כאל מעין משחק. כשההרס מתרחש, הן בצד הפלסטיני והן בצד הישראלי, הוא נעשה בן רגע, והכול הופך למיליון רסיסים. אני חותכת רסיס רסיס, שוהה, תוהה, מתלבטת, מדגישה, עוברת תהליך ארוך של מעין בניית הרס שמדמה את המצב האמיתי. כשהצופים עומדים מול זה נוצרת מצד אחד תחושה של חוסר אונים, נקמה, חוסר מנוחה, שנאה ואפתיות, אך באופן מיידי ישנה גם נטייה להתבונן ולהזדהות. אולי עולה השאלה אם לקבל את הזוועות כשגרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב והופכת ליומיומית ואולי אנחנו, האנשים משני עברי המתרס, לכודים בתוך הדבר הזה, בטירוף הזה. יש עובדה וודאית אחת בלבד – ההרס שאותו אנחנו חולקים, שהוא המציאות הקולקטיבית".

זו איננה הפעם הראשונה שבה יקותיאלי מכניסה אסונות לתוך יצירותיה. מוקדם יותר השנה, הציגה האמנית תערוכה במוזיאון וילפריד ישראל שבקיבוץ הזורע, שהציגה זיכרונות מחיים שנהרסו כהרף עין כתוצאה מאסונות טבע. "לעתים הדרך היחידה להתמודד עם אסון, כאב, עצבות או פחד היא להתעסק באסונות של אחרים, אך המציאות שלי ושלנו לא תמיד מאפשרת את זה", אומרת יקותיאלי ומוסיפה: ״באופן קבוע מתרחשים סביבנו אסונות שהם מעשי ידי אדם – היוצרים בעיקר חוסר אונים מוחלט. הדרך היחידה שלי להתמודד עם המצב הוא להתכנס ולעסוק במציאות בתהליך עמלני ואובססיבי של יצירה, הנותן לזוועות ממד אסתטי ומעניק אפשרות להתבוננות מתמשכת".

קיץ של אהבה. "קיץ 2014" של נועה יקותיאלי
קיץ של אהבה. "קיץ 2014" של נועה יקותיאלי

כמו אירועי תרבות רבים, גם תערוכות ואירועי אמנות אחרים נדחו עד שיירגעו הרוחות. התערוכה השנתית של עמותת "שלומית" לשירות לאומי אזרחי, שתיפתח ב־13.8 בבית ציוני אמריקה, היא אחת מהן. מסבירה מנכ"ל העמותה, אורנה קוטלר. התערוכה מציגה עבודות של מתנדבי העמותה לצד אמנים אורחים, במטרה לתמוך בדיאלוג ובשותפות. בשנים קודמות נערכה התערוכה השנתית בחודשים מאי ויוני, אך לכבוד חגיגות ה־20 לעמותה נדחתה הפתיחה, ולאחר מכן, בעקבות חטיפת שלושת הנערים, חשו בעמותה ״מתח רב במקומות השירות של המגזר הלא יהודי״, ובעקבותיו עמד עתידה של התערוכה בסימן שאלה. ״לאור ההתרחשויות, הפתרון הכי קל היה ביטול התערוכה. בסוף החלטנו שזאת התשובה שלנו ללהבות הגדולות, ושהזמן והמקום הנוכחיים הם ההצדקה הגדולה ביותר כן לקיים אירוע כזה", הסבירה מנכ"ל העמותה, אורנה קוטלר. "אנחנו אמנם מרגישים את המתח, אבל אפשר לראות את האור בקצה המנהרה. כאשר מדברים ולא צועקים אפשר להוריד את הלהבות ולקיים דיאלוג אמיתי". בין 40 האמנים שיציגו בתערוכה השנה ישנם גם עשרה אורחים שאינם מתנדבי העמותה, בהם אמן מוסלמי וטייס במילואים.

האמנות יכולה לשמש כלי מחאה, לביטוי עצמי או אמצעי ליצירת דיאלוג, אך נדמה כי האמנים שברחוב ובגלריה הם טיפה בים מול אוקיינוס היצירה והביטוי שמשתולל ברשת, על אחת כמה וכמה בימות המבצע, גם אם יתרון האיכות עומד לזכותם. בעוד שמחאת האמנים הצליחה לעורר קול ענות חלש, יוצרי רשת כמו עמיר שיבי, עדי סגל ועוד רבים (כמספר השיתופים לסטטוסים ההיסטריים של אברי גלעד), מגיעים לקהל רחב יותר במיידיות שאמנים יכולים רק לקנא בה. אין הדבר אומר שהאחד צריך להתקיים על חשבונו של האחר – גרפיטי שצולם ברחובות באשר שבע וצץ באתר ״הכל שקרים״ מציג ציוץ פיקטיבי של ״איתן צוק״, שכותב: ״מפציץ עם היפות שלי בעזוש :)״ ולוקח צעד נוסף קדימה את הדיאלקטיקה שבין שתי החזיתות האמנותיות – הוירטואלית והממשית. בינתיים ניתן רק לחכות ולראות כיצד יראו קירותינו, ברחבי העיר ובפייסבוק, ביום שאחרי "צוק איתן".

צילום: שי נועה אלגבסי
צילום: שי נועה אלגבסי