טיים אאוט timeout

שלישי בצ'ייסר: התל אביבים הכי מגניבים הם בכלל ההורים שלכם

| מאת: גיא פרחי

כמה מהבליינים המתמידים של העיר סיפרו לנו למה הם לא מפנים את הרחבה ולא מתכוונים לוותר על הברים וחיי הלילה גם אחרי גיל 60

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/03/sizes/shutterstock_185455553-h_wo_680_382.jpg
הויאגרה כבר בכיס. הזקנים חוגגים. צילום: Shutterstock

עם רחל (רוחיק) גלעד־וולנר בת ה־64 לא ניתן לקיים ראיונות לפני השעה 11:00. "לאנשים יש סטיגמות על אנשים זקנים", היא אומרת. "הם חושבים שאנשים בגילי קמים מוקדם. אז אני נאלצת להשתיק את הטלפון שלי, כי אחרת אי אפשר לישון כמו שצריך". גם את הלילות גלעד־וולנר אינה מעבירה אל מול שידורים חוזרים של "איצ'ה" ואפילו נמנעת מכתביה הסוחפים של יוכי ברנדס. בשנה שעברה היא עוד תחזקה ליין מסיבות קבוע לבני 50 ומעלה בבר הגאולה (הבומרס"), וכיום היא מנצחת על מועדון שתייה לבני 60 פלוס, שמדי יום רביעי מגלה פאב אחר בעיר. "זו הקונטרה שלנו לשלישי שלייקס", היא מצהירה. "אנחנו הולכים לאוזןבר, לנחמה וחצי ולכל מקום שבו יש בירה בזול. אנחנו צריכים לשתות מפנסיות מצומצמות, ומחכים שברים ימכרו צ'ייסרים בהנחה עם הצגת תעודה של אזרח ותיק".

בקרב הבליינים הוותיקים חדוות הבילוי איתנה כפי שהייתה תמיד, ורק ההנאה מופקת בצורות מעט אחרות. קחו לדוגמה את השף ישראל אהרוני, שבגיל 66, לאחר שמאס בארשת הסליזית המאפיינת מועדונים רבים בעיר, מצא את מקומו בחיק הווייב הטהור של הבלוק. "עם השנים צורכי הבילוי שלי השתנו", הוא מספר. "היחס שלי למסיבה היום הוא קצת יותר כמו לקונצרט. במובן הזה חשוב לי הצד המוזיקלי. הדגש עובר מהאווירה למוזיקה, ובבלוק פשוט עושים עבודה מצוינת. הם מאתגרים את הבליינים במוזיקה מעניינת ומאתגרת ועל איכות הסאונד אין צורך להרחיב את הדיבור. הבלוק עובד בצורה סינרגית, והכל שם מתואם: הקהל, האווירה, המוזיקה, הווייב. אפילו זה שלא מעשנים בחדר הגדול. זה נותן את התחושה של חוויית בילוי בוגרת יותר ופרועה פחות".

רונן גוטמן (53), תקליטן קבוע באברקסס וחלק מצוות חברת מוזיקה פלוס, יודע ממרום שנותיו על העמדה, שמי שנשאר במועדונים אחרי גיל 50 עושה זאת רק בשביל המוזיקה. "לפעמים אני הולך למסיבות ורואה קבוצות של בליינים שאני יודע שעוד שנה־שנתיים כבר לא תראו אותם, כי הם יתחתנו ויפסיקו להגיע", אומר גוטמן. "הם שם בשביל החברה, אבל יש כאלה שלא הולכים למסיבה רק בשביל למצוא זיון או בני זוג. המוזיקה היא בור ללא תחתית, ואתה כל הזמן לומד דברים חדשים. אני שם לב שאנשים צעירים ממני אומרים שהמסיבות הן 'לא מה שהיו פעם'. אין כזה דבר, לכל דור מתגלה משהו חדש". 

אתה יכול לרקוד אותו מספר שעות שהיית רוקד לפני עשור?

"אני לא סתם רץ להתקרחן עד שש בבוקר, אבל אני גם לא בא לרשום רשימות. במקומות כמו הברקפסט, המקומות של ה'היפסטרלנד', אני רואה לפעמים צעירים שיושבים ומנתחים את הטראק, מנסים לפענח עם איזה קיובייס עבד מי שהכין אותו. אני לא שם, זה לא מעניין אותי. ההתאוששות הפיזית היא אמנם לא אותו הדבר, אבל אני לא רוקד כדי להכניס את זה לפז"ם. לפעמים אני בא לשמוע די.ג'יי ואומר תודה רבה אחרי שעה וחצי, ולפעמים מוצא את עצמי במסיבה שנמשכת עד 12 בצהריים". 

ישראל אהרוני. צילום: איליה מלניקוב

ישראל אהרוני. צילום: איליה מלניקוב

גם עבור גלעד־וולנר המוזיקה הפכה במרוצת השנים לעיקרה של חוויית הבילוי. "בבר ידידותי לאנשים מבוגרים תהיה מוזיקה טובה. מוזיקה אלקטרונית אלטרנטיבית יכולה להיות מאתגרת מדי בשבילי היום, אבל זה ממש לא אומר שאני נהנית להקשיב רק ללהקות מהסיקסטיז. אני מקשיבה לדה אנג'לסי, הילה רוח, אביב גדג', החצר האחורית, ומוזיקה חדשה עדיין מעניינת אותי ואת האנשים שמסביבי". 

מלבד המוזיקה, מה יאפיין בר שידידותי לקהל מבוגר?

"לדעתי מן ההכרח שחלק מהצוות יהיה מבוגר. במקביל חשוב שהוא לא יהיה מורכב מכוכים חשוכים, שהמקום יהיה יחסית מואר. באוזןבר, לדוגמה, אני מרגישה בנוח כי הקהל סקרן ופלורליסטי, יש הערכה כלפי אנשים מבוגרים ולראיה יש אנשים בגילי שגם מופיעים שם. יצא לי להכיר באוזןבר חברים צעירים ממני בהרבה, כי הם רואים שאני לא באה למקום כי זה אופנתי, אלא מתוך אהבה כנה למוזיקה".

"במועדון אפשר להיות מי שאתה רוצה"

תל אביב הולמת את מאווייה של הנפש הבליינית, אך דווקא משום כך היא עשויה לעתים להיות קשוחה מעט עבור בליינים שחצו את גיל 60. אפילו שועלים ותיקים כמו נתן זהבי (70), שבתחילת שנות ה־2000 עוד היו שומרים עבורו כיסא על הבר של הריף ראף מדי יום חמישי, מתחילים להישבר בהדרגה. "הורדתי את קצב הבילויים בצורה היסטרית, כי פחות ופחות נעים לבלות בתל אביב", הוא מספר בנרגנות אופיינית. "אני לא מדבר אפילו על ענייני חניה. בסופי שבוע יש המון דוחק, רעש, הפך להיות כבר לא נעים. גם בגלל כל מה שקשור לאלימות, זריקת כוסות, דקירות, ועוד אלף ואחת בעיות שמוציאות את החשק לצאת מהבית".

אז איפה אתה בכל זאת נהנה?

"יש שלושה מקומות שנשארתי איתם. קודם כל הבר של ברבוניה, שבו יש תמיד מוזיקה מעולה, הברמניות מוזגות מנה נדיבה ולא בכוסית קטנה ומסריחה כמו ברוב הברים. חוץ מזה, אף אחד שם לא מבקש לעשות איתך סלפי או לזיין לך את השכל. יש גם הבר של קנטינה, שבו השירות מצוין ואפשר ליהנות מהמראה המלבב של שדרות רוטשילד. המקום השלישי הוא ג'וז ולוז, שמזכיר לי מעט את המסעדות והמועדונים בפריז. יש שם אוכל טוב, אנשים תרבותיים, וגם שם המזיגה טובה ונכונה".

לבליינים ותיקים שאינם מחזיקים בביטחון עצמי איתן כשל זהבי לא תמיד נעים להיכנס לבר שבו הם אינם מוכרים ולעתים הם אף נתקלים ביחס מעליב. "הרבה פעמים אני רוצה להיכנס למקום ואומרים לי שהוא מלא אפילו שהוא חצי ריק", מעידה גלעד־וולנר. "פעם אמנם הכניסו אותי כשהייתי עם חברה בגילי אבל הושיבו אותנו במקום נסתר, שבו לא יוכלו לראות אותנו. אבל אני פשוט מחליטה לפני היציאה לא להיתפס כפתטית ולכן לא נכנעת לסטריאוטיפ הזה. בהתחלה צעירים יכולים להפנות לעברי מבטים ולשאול את עצמם 'מה הזקנה הזאת עושה כאן', אבל אז אני מזהה תמיד מה מנגנים ברגע, מפתחת שיחה, ולבסוף משתלבת. מי שקשה לו יכול ללכת למקומות שבהם יש גם רחבת ריקודים, כמו בר הגאולה, ואז הדינמיקה הזו נוצרת בדרך שונה".

רחל גלעד־וולנר. צילום: אסנת קרסננסקי

רחל גלעד־וולנר. צילום: אסנת קרסננסקי

"צריך להבין שאחד הדברים הכי יפים במועדונים הוא שלא מסתכלים עליך אחרת כי אתה כזה או כזה", מוסיף אהרוני. "אתה יכול להיות מי שאתה רוצה – בלי קשר לגיל, מגדר או חתך סוציו־אקונומי. החשש של אנשים בגילי לצאת למועדון נטוע בתפיסות סטריאוטיפיות לגבי איך יסתכלו עליי ומה יחשבו, אבל מועדון שלא ייתן להם להרגיש בנוח פשוט ייחשב למועדון גרוע בעיניי. בבלוק יש מקבץ יפה ומעניין של אנשים, גם מבחינת גיל וגם במובנים נוספים. אני לא אוהב קהל הומוגני, לא במועדונים ולא בחיים בכלל".

בעולם, מסביר גוטמן, נדיר שהגיל משמש מכשול לאנשים שחיי הלילה בוערים בהם. "העולם השתנה, וכבר מקבלים את זה כמובן מאליו. אני הולך לפסטיבלים באירופה שמנגנים שם די.ג'ייז בני 60 ויותר, והקהל מגוון בהתאם. שמות גדולים כמו לואי וגה כבר חצו את גיל 50. החוכמה היא לשרוד בזה ולרוץ למרחקים ארוכים. קהל שמתבגר מוצא את הנישות שלו. באברקסס באים לשמוע אותי ואת ליאור מילר הרבה אנשים מבוגרים, וזה לא שאנחנו מרחמים עליהם ועושים מסיבות רטרו. מנגנים דיסקו, דיפ האוס וטכנו".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 336ecf27d163bc3af5