מחיר כבד לתהילה: על הסערה סביב הברחת חומרי גלם לישראל
למה כבד אווז במזוודה עושה כל כך הרבה רעש כשהשווקים מלאים בחומרי גלם מוברחים? כי הקהל רוצה לכלוך על השף-סלב, גם אם הוא לא זה שהבריח
אי שם בראשית שנות ה־90 הייתי עדה לסיטואציה שבה בחור שנסע לחו"ל סרב לקחת מזוודה מחבר בגלל שהדיפה ריח דומיננטי של חמון, שהיה משונע בה לעתים קרובות בשביל מעדנייה אופנתית. הברחות החמון אז נעשו על תקן עזרה חברית שאין שכר בצדה, כהתרסה נגד הכפייה הדתית.
במרוצת השנים הבחנתי בשיטוטיי במטבחי המסעדות בכמויות גדולות של חומרי גלם מיובאים אסורים. קוויאר אירני אסור למסחר, שרכישתו תרמה למשמרות המהפכה ולהכחדת דגי חדקן, צמחים שהיבוא שלהם עלול לגרום להפצת מזיקים בגידולים מקומיים, כמהין שאסורות ליבוא ארצה. אלא שהשבוע, כשפורסם בכל אמצעי התקשורת שהשף מושיק רוט ויובל שניר, הבעלים של מסעדת טוטו, נתפסו במכס בנתב"ג על הברחת כבד אווז ושרימפס לארץ, העניין זכה לתהודה עצומה, כאילו זו הפעם הראשונה. אריאלה סולומון, מנהלת דוברות רשות המסים, הוציאה ידיעה לעיתונות על לכידת מסעדנים מתל אביב שהבריחו 100 ק"ג של כבד אווז ושרימפס מאמסטרדם, והעיתונאים קישרו את האירוע למסעדת טוטו. תיכף נגיע לרוט, השף והג'נטלמן גדול המידות ועדין הנפש, אבל קודם כל הסבר קצר על ההברחה.
השף יענקל'ה שיין ממסעדת שיין אנד שארפ, מומחה לבשר ויועץ קולינרי, פשוט לא מבין על מה המהומה: "המעדניות והשווקים מלאים בנקניקים כמו חמון, הרץ ופרושוטו שאסורים ליבוא מטעמי כשרות. הבשר הזה מוברח לארץ דרך הים במכולות גדולות מהונגריה, רומניה ואיטליה. ההברחה מתבצעת בנפח גדול על ידי אחת המאפיות הגדולות בישראל. מלבד זאת, אנשים שעוסקים בקולינריה ומעבירים קצת בשר במזוודה זה בטח לא משהו ששווה לרשות המסים להתעכב עליו. מסעדנים עושים את זה בגלל בעיות של כשרות ובגלל רצון לעבוד עם חומרי גלם טובים ולא כדי לחסוך כמה שקלים, כי אלה לא סכומים ששווה להסתבך בשבילם. במקרה של טוטו אני לא מבין למה היו צריכים להבריח. כבד האווז בארץ מצוין ולא חייבים כבד אווז מפריגור, ושרימפס מותר לייבא באופן חוקי. זאת הייתה סתם שטות טיפשית שחבל היה להסתבך בה ושהתקשורת ניפחה מעל ומעבר".
ההברחה נובעת – מלבד הפער בין הדרישות הקולינריות של הקהל למגבלות הכשרות – גם מההגבלות שמציבים משרד החקלאות (שדואג לגידולים המקומיים) והבריאות (הבוחן את תנאי התברואה של המזון). כפי שניסחו זאת במשרד החקלאות: "מי שזוכר את נחילי החומני בשנות השמונים, מבין שמספיק אדם אחד שיביא צמח עם חרקים כדי ליצור מכת מדינה שעלולה להרוס ענפי חקלאות שלמים".
מה שבאמת מעניין בפרשייה הנוכחית הוא לא בהכרח ההברחה עצמה, אלא העיסוק התקשורתי המקיף במה שאפילו לא בטוח שקרה. כפי שמסרה לי מפורשות סולומון, מנהלת דוברות רשות המסים, "מושיק רוט לא היה בשדה התעופה בשום שלב". החיבור שלו לפרשה הוא למעשה רק ספקולציה, שהיא חלק מתהליך הג'סטין ביבריזציה של עולם הקולינריה המקומי. השפים, שפעם היו ספונים במטבח, הפכו גיבורי תרבות. שף הוא פרפורמינג ארטיסט העומד בחזית הבמה, ומכאן שעליו לספק את תאוות הפפרצי כדי לשמור על תהודה תקשורתית. שיטוט בלי חזייה איננה באמת אופציה מעשית, אז השפים חייבים לפחות להסתבך בחובות, בסמים, בסכסוכים, ובבלדרות של כבד אווז.
זאת לא תופעה ייחודית לישראל. השף הבריטי גורדון רמזי הורשע כבר בשנות ה־90 בהתנהגות שאינה הולמת חדר שירותים ברכבת התחתית בלונדון. ככל שהמעגל המתעניין בקולינריה גדל, הוא יותר ויותר מחפש שם את התשובה הקולינרית למחשוף של בר רפאלי. לא משנה אם המחשוף הוא באמת חלק מהסיפור, הוא יודבק לשם, כמו במקרה של מושיק רוט – השף שלא היה בנמל התעופה.