עיר לכולנו: ההבטחה והכישלון

בשבוע שעבר החליטה מליאת עיר לכולנו לאשר את ההסכם עם סיעת תל אביב אחת ורון חולדאי, ולהצטרף לקואליציה העירונית. בכך הושלמה חבירת כל סיעות המועצה לראש העיר, למעט ציפי ברנד מ"שימו לב הורים". אל ברנד תצטרף שלי דביר, מספר 3 בעיר לכולנו, שהודיעה כי היא נשארת באופוזיציה; פעילים מרכזיים נוספים – ובהם אנשי חד"ש והיפואים – הודיעו בשבוע האחרון על כוונתם לפרוש מהתנועה. זהו ככל הנראה סופה המעשי של עיר לכולנו. גם אם השם ישרוד, לא נותר הרבה ממרכיביו.

הבחירות המקומיות של 2008 היו אירוע היסטורי. בירושלים תמכו לראשונה החילונים במועמד של הימין הדתי והמתנחלים; הדרמה הזו בישרה את "ברית האחים" של לפיד ובנט ב־2013, שהעניקה למתנחלים עמדות כוח מרכזיות בתמורה לשבירת הקשר שלהם עם החרדים. בתל אביב הצליח דב חנין להרכיב קואליציה חסרת תקדים: שמאל, ימין, סטודנטים ואנשי שכונות. עיר לכולנו בישרה את המחאה החברתית, שממש כמוה נולדה על רקע מצוקת הנדל"ן וביטאה את החשש של המעמד הבינוני הישראלי מהשפעות הגלובליזציה והקפיטליזם, ומההידרדרות של ילדיו לעוני. ברקת ובנט בישרו את עתיד הימין הישראלי; עיר לכולנו, שהשמאל שיחק בה תפקיד מרכזי אבל לא בלעדי, הייתה האלטרנטיבה ההומניסטית.

דווקא ההצלחה של עיר לכולנו הכהתה הרבה מהמסרים שלה. כמה מהתביעות הפשוטות יותר אומצו על ידי חולדאי (ועל ידי נתניהו, במישור הארצי), מפלגות אינסטנט השתמשו בשיח החדש כדי לחבור לשלטון הישן ("אסף זמיר" זה "יאיר לפיד" בהונגרית), ובעיות חדשות, כמו משבר מבקשי המקלט, הגבירו מאוד את המתחים הפנימיים בתנועה. ב־2013 עיר לכולנו גירדה בקושי שלושה מנדטים, והמועמד לראשות העירייה אהרון מדואל לא פרץ את תקרת האנונימיות.

לאחר החלטת מרצ להצטרף לחולדאי עמדו בפני עיר לכולנו שתי ברירות רעות: להפר את הבטחת הבחירות ולחבור לקואליציה או להישאר כסיעה היחידה באופוזיציה. מבחינת מדואל, זו הייתה התאבדות פוליטית להישאר בחוץ – כאשר יריביו בדרום נהנים מגישה לתקציב העירוני ומסוגלים לפתור חלק מבעיות היומיום של התושבים המוחלשים ביותר בעיר. עבור פעילי מרכז העיר ויפו, לעומת זאת, החבירה לחולדאי הייתה ההתאבדות. עיר לכולנו התפרקה לאורך קווי השבר של העיר, כשהיא מותירה אחריה ענן של האשמות הדדיות ומציפה את הטינות הישנות של פוליטיקת הזהויות הישראלית – מזרחים נגד אשכנזים, ליכודניקים נגד חד"שניקים – אותה פוליטיקה שהיא הבטיחה, ולו לרגע אחד, לשבור.

זה רגע עצוב. עיר לכולנו היתה תרומתה הייחודית של תל אביב לחברה הישראלית: ניסיון לאתגר את קווי השבר הישנים, להתעלם מהסטריאוטיפים ומהחוקים (קומוניסט ירוץ לראשות העיר?! היפסטרים יעבדו בשביל פעיל שכונות?). בשום מקום אחר בארץ אי אפשר היה להרים את הפרויקט הזה. העובדה שכרגע כל אחד מהשותפים לניסוי נסוג לאזורי הנוחות שלו, לממלכה הקטנה שבה הוא תמיד צודק (חד"ש, מרצ, "השכונות", יפו) היא התגלמות הטרגדיה הישראלית. האם אנחנו באמת לא יכולים אחרת?