נפילה חופשית: יצאנו לבלות בכל מלכודות התיירים של תל אביב
חמושים בקרם הגנה, מקל סלפי ונעלי הליכה די נוחות, אבל בלי גרם של מודעות עצמית או כבוד לזמן הפנוי שלהם, יצאו כתבינו לחרף את נפשותיהם ולנסות לעשות חיים בכל מלכודת תיירים אפשרית בעיר. האם יוטבתה בעיר עדיין קיימת? האם להם זה עלה יותר? בואו נברר
לא פשוט להיות תייר מודרני. חוץ משפשפת רצחנית, מנת חלקם הבלתי נמנעת של כל הולכי הרגל המתמרנים בערים זרות, נאלץ התייר לחמוק ממסעדות גרועות ואטרקציות מיותרות, פן ייצא טמבל אל מול האוכלוסייה המקומית ויתיש את עוקביו האומללים באינסטגרם. גם תל אביב – שלדעת הרוב היא יעד מוצלח לתיירים הניחנים במידה מסוימת של אוריינטליזם – איננה חפה מאותם בורות קולינריים או חווייתיים. כדי לאתר, לבחון ולסנן עבורכם את אותם מקומות, לא היה מנוס מלאמץ את סגנונם של תיירים מן השורה. לאחר שהצטיידנו בשפופרת קרם הגנה, מקל סלפי ושפע של מצב רוח טוב חרשנו את כל אותם מקומות תיירותיים שקופים, שעבור תושבי העיר מורמי האף נמצאים שם תמיד בגדר קוריוז או תפאורה בלבד. פה ושם היו נפילות, אך גם עם שני ק"ג עודפים ושיזוף בלתי רצוני, אנו עדיין מאמינים שתל אביב היא יעד תיירותי מומלץ בהחלט. בכל מה שקשור למלכודות, מצבם של התיירים בתל אביב טוב בהרבה ממצב הפוקימונים שלה.
מצפה 49 על גג עזריאלי
יש להודות בצניעות פרובינציאלית שמצפה 49 במגדלי עזריאלי הוא הגרסה החיוורת אך הקרובה ביותר שיש לנו לתצפיות המרשימות באמפייר סטייט בילידינג, לונדון איי, מגדל הטלוויזיה בברלין ודומיהם. ובכל זאת, שלטי הפרסום של האטרקציה – שבמהלך חודשי הקיץ קשה לבאי הקניון שלא להבחין בהן – הבטיחו לנו חוויה מסעירה לכל המשפחה. רכשנו כרטיסים בדלפק השירות תוך פלרטוט מתבקש עם הפקידה (ההזדהות כ"משפחת Time Out" עוררה עניין), ועלינו לקומה ה־49 במגדל עם מדריך בן 16 בעל שפם בר מצווה קוצני, שדקלם בפנינו הוראות בטיחות בחיתוך דיבור צה"לי. אחת מהוראות הבטיחות, אגב, הייתה חבישת קסדת פלסטיק דקיקה במהלך כל השהות על גג המגדל. בעזריאלי מאמינים שאם תיפלו מ־49 קומות אל תוך נתיבי איילון, יש בכוחה להציל אתכם ממוות בטוח.
חוץ מתצפית נאה על תל אביב ושכנותיה, מצאנו על ראש הקניון שלל אטרקציות דיגיטליות מדכדכות לבני דור ה־Y. החל מעמדת צילומי 360, דרך הדמיית התצלום המפורסם של פועלי הבניין מהאמפייר סטייט בילדינג ועד עמדת גרין סקרין שתאפשר לכם להצטלם כאילו על רקע המגדל – כמעט כולן הזניחו את החוויה הממשית לטובת הצורך הבלתי נשלט לתעד את הרגע ולשתפו ברשתות החברתיות. כתיירים חשנו שחסרה שם מידה מסוימת של הנאה כנה. ראוי להזכיר שכל עמדה כזאת (היה גם קיר טיפוס חלקלק ומשקפי מציאות מדומה) אוישה על ידי נער או נערה משועממים, שאלמלא הועסקו במצפה ודאי היו מרוקנים בקבוקי וודקה בגינות ציבוריות. זה אולי היתרון הבולט ביותר במצפה 49, שבשורה התחתונה אפשר להגדירו כמלכודת תיירים בינונית שהעיר תשרוד גם בלעדיה.
קניון עזריאלי (דרך מנחם בגין 132), ראשון, חמישי ושישי 9:30־15:00, שלישי־רביעי 9:30־17:00. שני ושבת סגור. 40 ש"ח לאדם (כרטיס חינם ברכישה מעל 100 ש"ח באחת מחנויות הקניון)
ארוחת בוקר ב"קפה בעיר"
תמיד ידענו שאם יש מכונת זמן לאייטיז, היא מסתתרת אי שם בחלקה הדרומי של הטיילת. מכונה זוהרת בצבעי פסטל, עם תפריט אוכל מצולם ומנוילן ובעיקר – מגוון מנות שננסכה עליהן המילה "מוקרם". מסעדת יטבתה בעיר, שעברה מיתוג מחדש ל"קפה בעיר" כאילו זה עובד על מישהו, היא לא רק חופשה מתל אביב – היא גם חופשה מההווה. אחרי שהמארחת התעלמה מאיתנו בחינניות, התיישבנו באחד מהמוני התאים הריקים. המלצרים בבירור סיימו לפני רגע את את עבודתם באטרקציה של עזריאלי וגם כעת, עבודה הכוללת שירות פנים מול חצ'קונים היא הבחירה האידיאלית עבורם.
ההמתנה הארוכה התבררה כמשתלמת ברגע שהונחו על השולחן ארוחת הבוקר הישראלית של גיא (49 ש"ח לחביתה נכבדת, סלט יווני, לחם ורטבים) ותפוח אדמה בפטריות ושמנת (47 ש"ח) של מתן. בזמן שהראשון ניסה לאבחן את טעם הטחינה שקיבל ("כמו טחינת צבר שהושרתה בחומוס אחלה"), השני נמס לתוך קערת הגבינה המותכת העצומה שמולו, שרק במקרה היו בתוכה גם תפוחי אדמה ופטריות. על פי המנות המוגזמות, קנקני מיץ התפוזים המעובד באיכות בית מלון ואפילו קינוח המוזלי־פאנקייק הטראשי – אין ספק שמדובר באוכל שכולו חופשה מצלם האנוש שלכם. לעומת זאת חייבים להסכים שמדובר בעסקה לא לגמרי רעה. אנחנו נשלם סכום צנוע ואתם תשלחו את מיטב הטינאייג'רים שלכם לשפוך לנו גבינה על הכל. לסיכום: ארוחה לגמרי דוחה אך משביעה מאוד, שתפטור אתכם מצורך במזון נוסף ליממה הקרובה.
קפה בעיר (לשעבר יוטבתה בעיר), הרברט סמואל 76 תל אביב, כל יום 7:00־1:00, 594459־1599
אוטובוס התיירים של דן
עבור הולך הרגל התל אביבי, בייחוד ביום קיץ מהביל, עשוי אוטובוס התיירים האדום של דן להיראות מפתה בעודו מסתובב בינינו עם גג פתוח לרווחה, ועליו שרועים תיירים מורמים מעם הבוחנים אותנו כבבונים. כתיירי פנים גם לנו מגיעה כעת הזכות להתבונן בנחת על אותם יצורים לבנטיניים המתרוצצים ברחובות תל אביב כדי לקיים את מחייתם היקרה. תפסנו את האוטובוס בתחנת צ'רלס קלור (הוא יוצא מנמל תל אביב במסלול סיבובי אחת לשעה), רכשנו מהנהג כרטיסים ב־45 ש"ח לנוסע (יקר!) וקיבלנו אוזניות חד פעמיות שבעזרתן אפשר היה להאזין לקריינות במגוון שפות. חוץ מאיתנו היו על האוטובוס עוד שתי תיירות, ככל הנראה צרפתיות, ונהג אחד מסופק שהתקמבן על קו נטול עומס וקשישות זעופות.
ממרום האוטובוס, מוכרחים לומר, הקו התיירותי כבר לא מידמה לאטרקציה בלתי נשכחת. הקריין, כצפוי, מתלהב יתר על המידה מאתרים סתמיים ומה"אותנטיות" של כמה פינות אוריינטליות בעיר, כגון כרם התימנים. כמו כן הסיור מדחיק באופן בוטה את דרום תל אביב, וחבל (גם שכונת נווה שאנן "אותנטית" בדרכה שלה). בכל מקרה, מפרספקטיבה תיירותית גרידא הסיור מעיד על קדחת השיפוצים הכרונית שממנה סובלת תל אביב ביחס לכל עיר גדולה אחרת באזור. כל מבנה שלישי שעל פניו עבר האוטובוס היה נתון תחת שיפוץ מקיף, וזה מענג בערך כמו להביט על אדם שעובר ניתוח מעקפים.
Dan City Tour. ראשון־חמישי 9:00־16:00 שישי 9:00־13:00. 45 ש"ח לכרטיס (על בסיס מקום פנוי)
שיט בסירת פדלים בפארק הירקון
מכיוון שגם לנו מגיע רגע של רומנטיקה, בחרנו לבחון את אחת האטרקציות הקלאסיות ביותר לחימום לבבות ולשריפת שעה מהחיים – סירת פדלים על הירקון. הנוסטלגיה ערפלה את שיקול הדעת שלנו, או שאולי זה היה החום, אבל מה שנראה בהתחלה כדרך סימפטית להעברת זמן התגלה בסוף כסיוט הגדול של שנינו: פעילות גופנית. בדיעבד היינו אולי צריכים לצפות את העומד להתרחש לפי ביתן ההשכרה שהיה בעל לוק של בקתה בסרט אימה, אבל בזמן אמת צעדנו ללא מורא לעבר האיש המבוגר עם העבודה הנינוחה בעולם שגבה מאיתנו כסף, אסף תעודות זהות כפיקדון והצביע על שקית תפוצ'יפס ריקה שצפה בתוך סירה קשורה. "יש לכם שעה, תיהנו", אמר וחזר לחוסר מעשיו.
אנחנו, לעומתו, יצאנו לעבוד. מתברר שהקטע המבאס עם סירת פדלים הוא, שהיא לא ממש זזה אם לא מפדלים. בכוחות משותפים הצליחה הסירה להשתכשך במרחק של כ־20 מטר מבסיס האם בעודנו עוברים לצד מאמן קיאקים שהפר את השלווה הירקונית במטח צעקות על ילד אומלל שבקיץ הבא כנראה כבר יוותר על הקייטנה. אולי הוא יעבוד בעזריאלי.
אנחנו הצלחנו בינתייים לשרוד עוד כמה עשרות מטרים לפני שקרסנו סופית לתוך חדר הכושר הנייד שלנו. מצאנו נקודה עם צל לצד הדרך וקפאנו על מקומנו בעודנו מתמרמרים על כך שאיש לא משלם לנו על עבודת הרגליים הקשה שעשינו. "מי לעזאזל נהנה מזה?", תהינו בעודנו חוזרים לרציף אחרי חצי שעה בלבד מזמן שהוקצב לנו. דקה אחר כך קבוצה של כ־30 ילדים בני 10 קרעו את הנהר עם סירת המנוע שלהם, מפריחים לעבר העולם את מילותיהם של סטטיק ובן אל תבורי. פסטורלי.
תחנת השכרת סירות, צידו הדרומי של גשר אוסישקין, ראשון־חמישי 11:30־18:00, שישי־שבת 10:00־18:00
לונה פארק תל אביב
חוויית התיירות של הלונה פארק היא חוויית מאבק – המאבק להספיק הכל, המאבק בתורים, המאבק בפחדים לא הגיוניים, המאבק לאחוז בילדות והמאבק לא להקיא. אבל המאבק הגדול ביותר הוא נגד חוש הריח. קורט קוביין התאבסס על רוח נעורים? נסה להריח שילוב של זיעה, קרם הגנה, צ'יפס נוטף קטשופ נוזלי ובכי. אם זה לא היה גורם לו להתאבד מוקדם יותר, אנחנו לא יודעים מה כן.
ובכל זאת, משהו שם מנותק כל כך מהעולם החיצוני עד שנותן הרגשה שכל מה שמחוץ לגדר המחלידה לא באמת זז, ורק הגלגל הענק מסתובב לאטו ומאכזב אנשים גם בגובה 60 מטר. פסקול צעקות הילדים הבלתי פוסק מלווה כל פינה ועל פניו כל המקום עדיין נראה מט לנפול ורק אינרציה, אימה ושאריות ממתקים משמנות את גלגלי המתקנים.
קפצנו מיד על המתקן הראשון שראינו, קרוסלת שלשלאות שמסתובבת בגובה 72 מטר, כנראה כדי להימנע מעננת הצחנה שעל הקרקע. בעוד שמתן נהנה מהבריזה, גיא החל להפנים מדוע המילה העברית לקרוסלה היא סחרחרה. כדי להרגיע את הוורטיגו עלינו על הברייקדאנסר – מתקן המסתובב על הקרקע במהירות נמוכה. גם זה היה יותר מדי עבור גיא. בירידה מהמתקן, שכללה את ההכרזה כי לא יעלה על אף לא אחד נוסף, נשמע קול חולף שקרא "לא, עזוב, זה לילדים". הדובר היה ילד בן 8. בלית ברירה האופציות שלנו צומצמו למתקנים צמודי קרקע כמו מכוניות מתנגשות (עדיף אופניים חשמליים מתנגשים) ורכבת השדים הקלאסית (עדיף נסיעה בנווה שאנן), דוכני האוכל והתורים לשירותים. כיף.
הלונה פארק, שדרות רוקח 110 תל אביב, ראשון־חמישי 15:00־21:00, שישי־שבת 10:00־21:00, 115 ש"ח, 03-6427080
מדרחוב נחלת בנימין
כשתכננו את חוויית התיירות הזבלית האולטימטיבית, צפה מייד בראשנו קריקטורה של עצמנו במדרחוב. חלמנו לשבת במקום הומה אדם בעוד בוגר שנקר מאייר אותנו ומגשים את כל הפנטזיות הכמוסות שלנו, קורא אותנו במבט. גיא היה אמור סוף סוף להיות כדורגלן, בעוד מתן רצה רק להיות מעודדת בלונדינית מצודדת. אז הלכנו למקום היחיד בתל אביב שיש סיכוי לראות בו מאייר ביום בהיר – מדרחוב נחלת בנימין. החום של צהרי שישי לא יכניע אותנו! אנחנו בביזנס של הגשמת חלומות.
נכנסנו למדרחוב דרך כיכר מגן דוד והתחמקנו ממגוון זמרים ורקדנים שרק רוצים את המטבעות המרשרשים שלנו. באנו עם מטרה. חלפנו בין שלטי "כאן גרים" מצועצעים, תמונות ממוסגרות של הכותל ופסלונים קטנים וכאילו חמודים שהולכים לסיים את חייהם בקוטג' דו משפחתי במבשרת ציון. בין דוכני הפיצ'יפקעס, שמופעלים בעיקר על ידי אנשים עם יותר מדי זמן ודבק פלסטי, היו מעט הצעות חווייתיות יותר: כמה עמדות מסאז' או שיאצו, למשל, מציעות את החוויה המפוקפקת של לתת לאדם זר לגעת בך אחרי הזעה אינטנסיבית ברחובות העיר. לצדן התגלו במהרה המאיירים המיוחלים מהחלום. הבעיה: במציאות הם כבר לא יושיבו אתכם על כיסא רעוע וישרבטו משהו בינוני ומטה ברבע שעה, אלא יבקשו בנימוס שתיתנו להם תמונה בווטסאפ ותיכנסו לרשימת ההמתנה או שפשוט תתקשרו לקבוע מפגש אישי בסטודיו, לא בשבת. כנראה הדיוקן היחיד שנזכה לו היום זה דוד בן גוריון מברך אותנו לשלום בצבעי טוליפ.
מדרחוב נחלת בנימין, נחלת בנימין 1 תל אביב, שלישי 10:00־18:00, שישי 10:00־17:00
ערב במייק'ס פלייס
לעת ערב היה עלינו לבחור בין שתי אפשרויות בילוי מתבקשות, כל אחת סליזית בדרכה: חוויה כלל דושבגית במייק'ס פלייס או לילה של החפצה במועדון הפוסיקט. האופציה השנייה נפסלה משלל שיקולים שלא נריב עליהם עכשיו, ונדרשנו לשים פעמינו למקום הפסאודו אמריקאי הוותיק והידוע לשמצה בטיילת הרברט סמואל. בפנים קיבלה את פנינו להקת בלוז מקומית שבשלב כלשהו תוגברה על ידי שרון לואיס, זמרת אפרו־אמריקאית שבאה לישראל במסגרת פסטיבל הבלוז.
התיישבנו על הבר, שיחקנו אותה אמריקאים והזמנו קוקטייל ניו אורלינסי בשם הוריקן (28 ש"ח) וצ'יפס מוקרם (38 ש"ח). אבל רגע, למה בעצם שנשחק אותה אמריקאים? אנחנו בתל אביב.
עושה רושם שהתיירים שפוקדים את המקום סובלים מאי הבנה חמורה של הקונספט "תיירות", בדיוק כמו ישראלים שטסים עד להודו כדי לאכול ג'חנון בקאסול. בשביל ישראלים, לעומת זאת, המייק'ס פלייס הוא עדיין מקום נהדר להרגיש בו בחו"ל; אחרי הכל, האווירה אמריקאית להחריד (לואיס צווחה בלוז ברקע לאורך כל הערב כאילו אנחנו במגה פאב באלבמה), והאוכל נאמן למקור (הצ'יפס המוקרם הגיע עם מבחר מרשים של רטבים, כולל רוטב פלפלים חריף שמהווה אתגר ממשי למעיים ים תיכוניים). אז מה אם התפריט יקר קצת? ככה זה באמריקה.
מייק'ס פלייס, הרברט סמואל 86 תל אביב, כל יום 11:00־אחרון הלקוחות. 5106392־03