קיר רויאל: אמני הרחוב שאתם צריכים להכיר

בשנים האחרונות צצו ברחובות תל אביב שלל אמנים מוכשרים שהחליטו לסמן טריטוריה על הקירות ולדלג על שירותי הגלריה. יצאנו למסע עירוני בין היוצרים שכדאי להכיר. הכינו את האינסטוש

Signor Gi. צילום: מילי כ"ץ
Signor Gi. צילום: מילי כ"ץ
29 באפריל 2015

התפשטות אמנות הרחוב בתל אביב שיחקה תפקיד מרכזי בשינוי הגישה כלפי אמנות במרחב העירוני בעשור האחרון. לא עוד רק גלריות מלאות ידענים נפוחים מבייגלה ויין זול, אלא גם חומרים שמדברים לאדם מן הרחוב ולנושאים רלוונטיים לחייו, ומוסיפים למרקם העירוני שכבה שמבדילה אותו מהפרברים הישנוניים.

יש משהו חופשי ובלתי אמצעי במפגש שלנו עם יצירות אמנות אורבנית ברחוב, בניגוד למרחב המגביל והסטרילי של הגלריה שאליו חלק מהאמנים זולגים בסופו של דבר. תוך שיטוט עצל או הליכה נמרצת, עבודה קופצת לנו לפריים וגורמת לנו לחשוב, לגרד בראש ובעיקר לעצור (ואולי גם להעלות לאינסטוש). מה טוב יותר ממוזיאון חינמי ונטול שעות פתיחה שבו אתם מחליטים מה לראות וכמה זמן להתעכב, בלי שאף אחד יתווך לכם את משמעות היצירה או ינעץ בכם מבטים מתנשאים? כנראה רק גלידה.

עבור מי שכן מתעניינים ברקע של האמנים ובמשמעויות היצירות, קמו סיורי אמנות אורבנית – הסיורים של הסיירת, CTLV, Niro Trip, דינה שגב או העירייה עצמה הן כמה דוגמאות מייצגות – שיעשו לכם קצת סדר בעיניים ובבניינים. אבל המגוון שהרחוב התל אביבי מציע מאפשר לכל אחד לעקוב אחרי ההתפתחות של אמן כזה או אחר גם בלי להיות מבין גדול.

"ההיסטוריה של האמנות האורבנית בישראל היא קצרה יחסית", אומרת יעל ניר, חוקרת תרבות נלהבת, מנהלת המכירות של יריד "צבע טרי" ומקימת הסיירת. "מרגע שהסוגה האמנותית הזו הגיעה לכאן היא התפתחה ביתר שאת, והיום תל אביב נחשבת לאחת מערי העולם (Global Cities) המובילות בתחום הזה. כמה מהאמנים האורבניים המוכרים בעולם – כגון Zero Cents, Know Hope, Klone ו־Foma – חיים ופועלים בתל אביב זה יותר מעשור ונחשבים לאמנים ישראלים – בין שהם מזדהים עם ההגדרה הזו או לא".

אם תגידו למי שעוסק באמנות רחוב או חוקר אותה את המילה "גרפיטי", הוא כנראה יתחיל להתפתל בחוסר נוחות. זה המקום לעמוד על ההבדלים בין גרפיטי לאמנות רחוב – מושגים שהם קרובי משפחה אבל לחלוטין אינם נרדפים. גרפיטי, בפשטות, הוא כתובות פומביות בספריי. כיום הגרפיטי הנפוץ ביותר נקרא "Name Based", והוא מורכב משמו או מכינויו של המרסס. חלק מהאוחזים בספריי הם אמנים, אבל רובם פעילי מחאה או ונדליסטים שמטרתם אחת – להתערב במרחב. בהקשר הזה יש להפריד בין האמנים העומדים מאחורי שלל הכיתובים השבלוניים שמופיעים על קירות העיר – "#את_לא_שמנה", "צעדה ללגליזציה" ואחיהם הסחיים "דג מחיר" ל"מהפכה של אהבה", לבין בני דודיהם הפוליטיים. "יש בתל אביב כמה סטנסילים מוצלחים, אבל אני לא מגדירה אותם כאמנות", אומרת ניר, שחושבת שגם העומדים מאחוריהם לא יגדירו עצמם כאמנים. "אמנים חותמים בשמם ומחפשים הכרה", היא מסבירה. "סטנסילים זה אקטיביזם חברתי שמשתמש בחומרים ואסטרטגיות של אמנות רחוב כדי להשפיע על דעת הקהל".

ההכרה באמנות רחוב כאמנות מודרנית לכל דבר היא כנראה הסיבה לכך שהעירייה לא פועלת להעלמת היצירות. "בניגוד לערי עולם אחרות, בתל אביב יש סובלנות גבוהה יחסית", מסבירה ניר. "העירייה יודעת שהאמנות האורבנית היא חוזקה תרבותית ותיירותית ולכן לא עושה מאמצים מיוחדים למחוק עבודות ואפילו מחבקת את האמנות, כי יש לנו עבודות מאוד מוצלחות כאן. חלקן נעשו על ידי אמנים שהגיעו מחו"ל והיה להם חשוב להטביע חותם במרחב הגיאוגרפי הטעון הזה".

Know Hope

אחד מאמני הרחוב המוכרים בתל אביב שהתחיל להציג את האמנות שלו במרחב הציבורי לפני כעשור, כשהיה בן 18. בתחילת הדרך עסק בעיקר בשירת רחוב מורכבת באנגלית (שפת האם של האמן, שנולד בקליפורניה) ובהמשך התחיל לעבוד עם דמות נטולת מגדר, גזע ולאום, שאפשר לפענח את הנרטיב שלה אם עוקבים אחרי העבודות. Know Hope אינו כינויו המקורי, אלא אחד מצירופי המילים שהשתמש בהם בעבודות שלו בתחילת הדרך. הצירוף הזה דבק בו והפך מזוהה איתו לחלוטין. עד לאחרונה הציג תערוכת יחיד בגלריה גורדון, ובימים אלה הוא מציג בגלריית Openspace בפריז.

עבודה של Know Hope
עבודה של Know Hope

Klone

בן 31, יליד ברית המועצות לשעבר, עוסק באמנות רחוב ובגרפיטי. האייקון המזוהה איתו ביותר הוא דמות כלאיים בין אדם לחיה, ודרכה הוא עוסק בדברים "פראיים ו"חייתיים" שהולידה החברה העכשווית. משמעות כינויו היא שיבוט או שכפול (בשגיאת כתיב מכוונת) – רמז לדיון המתקיים בעולם האמנות על מקוריותן של יצירות אמנות ועל האפשרות לשכפל אותן. הרבה פעמים רואים אייקון של Klone משוכפל על אותו קיר כמה פעמים.

עבודה של Klone. צילום: מילי כ"ץ
עבודה של Klone. צילום: מילי כ"ץ

Zero Cents

אמן בן 29, יליד ניו ג'רזי שהגיע ארצה לפני כעשור כמתנדב בקיבוץ. בתחילת הדרך נודע בשם Zero Cents ויצר עבודות שמתבוננות באופן ביקורתי בשיטה הקפיטליסטית. אחר כך החל לחתום JESUS על עבודות שעוסקות במיתוסים נוצריים. בילדותו אובחן כדיסלקט, ולכן טקסטים המופיעים בכתב ראי הם סימן היכר לעבודותיו. השנה הציג Zero Cents תערוכה זוגית עם האמן יאיר פרץ במכון אלפרד.

עבודה של Zero Cents. צילום: שחף רודברג
עבודה של Zero Cents. צילום: שחף רודברג

 Foma

אחת הנשים היחידות המוכרות בתחום. בת 31, ילידת ברית המועצות לשעבר, בוגרת שנקר במחלקה לעיצוב טקסטיל. התחילה ליצור אמנות רחוב בשנת 2007 והתחברה עם Klone ,Zero Cents ו־Know Hope כשהשלושה כבר עבדו יחד. Foma עוסקת ביצירתה בנושאים כמו טשטוש גבולות מגדריים, סטייה ומערכות יחסים. היא מציגה עבודות אישיות, הרבה פורטרטים עצמיים ודימויים נשיים. העיסוק בתפקידי מגדר, מיניות, נורמות חברתיות וחריגות מלווה אותה מתחילת דרכה.

עבודה של Foma
עבודה של Foma

 Dede

בעולם אמנות הרחוב בתל אביב נוטים לחלק את האמנים ל"דור ראשון" ו"דור שני". לא מדובר בגיל הביולוגי של האמנים (רובם באותו טווח גילים), אלא בוותק שלהם בסצנה. Dede משתייך לדור השני. יש לו חיבה לבעלי חיים, אבל לא רק לחיות הנפוצות בתל אביב ובסביבותיה כגון חתולים, עכברים וכלבים, אלא גם לאיילים, צבאים, סנאים ועוד יצורים פרוותיים ששכיחים יותר באירופה. הוא עוסק בסוגים רבים של מדיה ויוצר בטכניקות שונות – ציור ביד חופשית, פייסט אפס, שבלונות, מיצב ועוד. אחת העבודות המוכרות שלו היא סדרת שבלונות של חיות דו ראשיות.

עבודה של dede. צילום: מילי כ"ץ
עבודה של dede. צילום: מילי כ"ץ

ניצן מינץ

בת 25, משוררת רחוב ונצר למשפחת רוקח, ממקימות שכונת נווה צדק. להבדיל מרוב אמני הרחוב, מינץ חותמת על יצירותיה בשמה האמיתי. השירה שלה עשירה בדימויים ובמטפורות, אבל היא לא מציירת, לפחות לא במובן הקלאסי של המילה. לעתים קרובות היא משתפת פעולה עם ציירים שמעטרים את השיר שכתבה ב"דף" מספר שירה וב"איור" לצד השיר, כדי לקרב שירה עברית גם למי שאינו נוטה לצרוך אותה. מינץ עובדת עם שבלונות ומברשות וצובעת כל אות בנפרד בעבודה עדינה ומורכבת. היא עוסקת בנושאים כגון נשיות ומשפחה, החיים העירוניים בכלל ובתל אביב בפרט.

עבודה של ניצן מינץ. צילום: מילי כ"ץ
עבודה של ניצן מינץ. צילום: מילי כ"ץ

Dioz

השם Dioz הוא וריאציה של המילה dios – אלוהים בספרדית. בעבודות של Dioz ניכרת השפעה של אמנות דרום אמריקאית, שאולי מסבירה את הבחירה בשם בעל צליל ספרדי. Dioz הוא בוגר בצלאל במחלקה לאנימציה, ולימודיו משפיעים על עבודותיו – הן מהבחינה האסתטית והן מהבחינה הרעיונית. על פי ניר, יש בעבודות שלו מודעות גבוהה יותר למסורת האמנות ולסמלים שלה, לעומת אמנים אורבניים אחרים שרובם אוטודידקטיים. האמנות של Dioz צבעונית, יצרית ומלאת הומור.

עבודה של Dioz
עבודה של Dioz

Signor Gi

אם מתייחסים להשכלה פורמלית, Signor Gi הוא האמן המשכיל ביותר ברשימה – בעל תואר בהיסטוריה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר בתקשורת חזותית מבצלאל. הוא עובד לא מעט עם Dioz , Untay ואמנים נוספים בני הדור השני של אמנות הרחוב הצבעונית, ומשתף פעולה עם ניצן מינץ בקריית המלאכה ובנווה צדק. טקסט הוא אלמנט דומיננטי בעבודות שלו. "הטקסטים שלו מעניינים ברמה הרעיונית וגם מבחינת ההופעה הפיזית שלהם ברחוב", אומרת ניר. "הוא הצליח ליצור כתב יד ייחודי, תרתי משמע, בעבודות שגורמות לך לחשוב גם הרבה אחרי שכבר נתקלת בהן".

עבודה של Signor Gi. צילום: פבלינה שולץ, הסיירת
עבודה של Signor Gi. צילום: פבלינה שולץ, הסיירת

Untay

בן 31, יליד הארץ. למד במחלקה לתקשורת חזותית ב־HIT והתמחה במדיה דיגיטלית. שמו הוא קיצור של המילה Untitled בשגיאת כתיב מכוונת. הוא היה אחד המעצבים הגרפיים שהיו אחראים על ההיבט החזותי של המחאה החברתית ב־2011 ומעיד שהמחאה משפיעה על העבודה שלו עד היום. קצת לאחר המחאה הוא הציג במתחם החשמל תערוכת יחיד ראשונה על קיר שכללה ציורים על עטיפות תקליטים ישנים. כל עבודה התבססה על שיר שהרכיב את פסקול החיים שלו. הבנדנה הפכה לדימוי בולט באמנות שלו ולסימן ההיכר שלו ברחוב – כסמל לערכי המהפכה ולכמיהה לשינוי – והוא משתמש בה כדי לשמר את הרצון לשינוי חברתי במרחב הציבורי ובתודעה הציבורית. את סדרת הבנדנות "soul of a citizen" (נשמה של אזרח/ית) ואת רוב עבודותיו המוצלחות האחרות תוכלו למצוא בשכונת מונטיפיורי.

עבודה של Untay. צילום: מילי כ"ץ
עבודה של Untay. צילום: מילי כ"ץ

SENED

עדי סנד, אדריכל בוגר בצלאל, מבוגר בכעשור משאר האמנים ברשימה וחותם בשם משפחתו האמיתי. הוא עובד בעיקר בשבלונות ובצבעי ספריי ויוצר דמויות גיאומטריות שהוא מכנה "קופסונים". "השפה הציורית שלו היא מכמירת לב, צבעונית וקלילה – לפחות במבט ראשון", אומרת ניר.

סנד עוסק בנושאים מורכבים וטעונים שאמנים רבים אחרים מעדיפים לא להתעמת איתם – היחס לנשים, לזקנים ולנכים, החברה המיליטריסטית, קהילת הלהט"ב ועוד, ומצליח לטפל בכל אלה בעדינות ובדיוק. רוב הקופסונים שלו מופיעים ברחוב בגובה עיניהם של ילדים.

"בסיורים שלנו התובנות הכי מדהימות מגיעות מהילדים", ניר מספרת. "ילד לא מפחד לשאול שאלה או להגיד דבר שיחשוף חוסר ידע ליד החברים שלו. את רוב הדברים שלמדתי ממשתתפים בסיורים, למדתי מילדים שהציעו לי תובנות ונקודות מבט שלא חשבתי עליהן או ראיתי קודם לכן".

עבודה של SENED. צילום: מילי כ"ץ
עבודה של SENED. צילום: מילי כ"ץ