"הימין הקיצוני רצה יותר מהרוגה תל אביבית אחת" | ירון טן-ברינק

תל אביב עוד לא התאוששה מהפיגוע בשרונה וכבר מצאה את עצמה תחת מתקפה אחרת - הפעם מבית. הבועה חטפה, ויש אנשים שזה בא להם מה זה טוב. לנו, תושבי העיר, נמאס להתנצל על החיים שלנו | סדרת טורים

ירון טן-ברינק (צילום: איליה מלניקוב)
ירון טן-ברינק (צילום: איליה מלניקוב)

"אנחנו עומדים על המוקד ומביטים בזעזוע הלום בקרב. כאילו אנחנו לא עומדים להפסיד את הכל"

לאכזבה יש ריח חמוץ ומבחיל. אי אפשר היה לפספס את זה ביום חמישי שעבר כשהתברר שרק תל אביבית אחת נרצחה בפיגוע במתחם שרונה. הימין הקיצוני רצה יותר. הרבה יותר. כמה יותר? קשה לומר.

לעוד טורים בסדרה:
ח"כ תמר זנדברג מסבירה: איך הפכה תל אביב למדינת אויב?
"תחי מדינת תל אביב שמוציאה למדינת ישראל את העיניים"
ראש העיר רון חולדאי: "תל אביב תמשיך להיות מגדלור לישראל"

[tmwdfpad]כמה תל אביבים צריכים למות כדי שמאות הישראלים שהציפו את הרשתות החברתיות בקריאות שמחה יסתמו את הפה המרעיל שלהם? נראה שכולם. אם פצצת אטום הייתה מחריבה את העיר שבין הירקון לאיילון, האנשים האלה היו יוצאים לרקוד ברחובות תחת עננת הנשורת הרדיואקטיבית. תל אביב היא האויב הכי גדול שלהם, הכוח הדמוני שעומד מולם במלחמה על עתיד הישראליות.

האנשים האלה הם מיעוט זניח ועלוב נפש, כמובן, שמתגלם כמעט בלעדית בפייסבוק ומועצם על ידי התקשורת ובעיקר באמצעות שיתופים מזועזעים של שמאלנים מזדעזעים. השיתופים האלה מפיצים את המסר המחליא כאילו היה וירוס, מגדילים את התהודה שלו במגבר מפלצתי, גורמים לכמה עשרות סטטוסים ותגובות להיראות כמו צבא ענקי שזומם להשמיד את התל אביביות בקרני לייזר שהוא יורה מהעיניים. אנחנו מטילים צל כבד על עצמנו. מפחידים את עצמנו. מייאשים את עצמנו.

מתחם שרונה בבוקר שאחרי הפיגוע (צילום: יולי גורודינסקי)
מתחם שרונה בבוקר שאחרי הפיגוע (צילום: יולי גורודינסקי)

הטעות הזאת מעוררת חמלה. היא נובעת מפחד, והפחד נובע מפענוח שגוי של המציאות ומסירוב לקבל את העובדה שאנחנו נמצאים עמוק בשדה הקרב. המיעוט המוטרף שמולו אנו עומדים מקבל מהשלטון גיבוי שבשתיקה. יש שיאמרו שהימין הפוליטי שבוי בידי המיעוט הזה. אין מה לנתח את זה יותר מדי: אנחנו, בצד השני, מדחיקים את הקרב ומכחישים את החובה לקחת בו חלק עוד מנובמבר 1995. אנחנו לאברז, לא פייטרס.

הישראליות התל אביבית רוצה לחיות את החיים ושיעזבו אותה בשקט. נחשו מה? לא יעזבו אותה בשקט. עכשיו אנחנו עומדים על המוקד ומביטים בזעזוע הלום בקרב שמתלקח עלינו, מתוך הלהבות, כאילו איכשהו החיים יכולים להימשך כך, כאילו אין מה לעשות ואין טעם להיאבק, כאילו אנחנו לא עומדים להפסיד את הכל. דבר אחד בטוח: זאת לא פוזיציה טובה להיות בה כשהכדורים מתחילים לשרוק.