באש ובמים: כיכר דיזנגוף תונמך לגובה הרחוב

להגביה, להנמיך, להוסיף חניון, להוריד את המזרקה - הכיכר הכי שנויה במחלוקת בתל אביב מגיעה לשלב הבא באבולוציה שלה. איך היא תיראה, וכמובן - האם זה יהיה הסוף?

כיכר דיזנגוף, שנת 2004 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
כיכר דיזנגוף, שנת 2004 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
3 בפברואר 2016

נראה שמאז הקמתה בשנת 1938, לא הפסיקה כיכר דיזנגוף לבלבל את הציבור: היא קרויה על שם צינה דיזנגוף ולא על שם מאיר, היא חוותה משבר גיל 40 והוגבהה, היא זכתה למזרקה המשונה בהיסטוריה, וכעת, לאחר דיונים שנמשכו כעשור – היא תונמך ותרד בחזרה אל העם.

על הקמת הכיכר האיקונית הוחלט ב־1934, במסגרת חגיגות 25 לתל אביב. היא גם כיכר שעשתה כבוד לכוח הנשי – תכנונה בגלגולו הראשון שייך לאדריכלית ג'ניה אוורבוך, והיא קרויה על שם צינה דיזנגוף. עומסי תנועה ביישום התכנון המקורי הובילו לרעיון להפריד בין כלי הרכב לבין הולכי הרגל באמצעות הגבהת הכיכר, וכך לקראת סוף שנות השבעים הועלתה הכיכר למיקומה הנוכחי – מעל ראשי הנהגים.

עומסי תנועה ביישום התכנון המקורי הובילו לרעיון להפריד בין כלי הרכב לבין הולכי הרגל באמצעות הגבהת הכיכר, וכך לקראת סוף שנות ה־70 הועלתה הכיכר למיקומה הנוכחי. “העירייה הוציאה תכנון להחזרת הכיכר למצבה ההיסטורי, שייתן עדיפות להולכי הרגל ולרוכבי האופניים. ההגבהה נעשתה מתוך מתן עדיפות לכלי הרכב, וכעת המגמה היא להפוך אותה למוקד של לב העיר הלבנה", מסביר דורון ספיר, סגן ראש העירייה ויו"ר ועדת המשנה לתכנון ובנייה בעיריית תל אביב־יפו. “מצב התנועה צפוי להשתפר בגלל הכיכר, או לפחות לא להרע. כיכר נותנת זרימת תנועה יותר טובה".

כיכר דיזנגוף, שנת 1938. לא רואים מכוניות (תמונה: לע"מ)
כיכר דיזנגוף, שנת 1938. לא רואים מכוניות (תמונה: לע"מ)
כיכר דיזנגוף, שנת 1946. בגובה הקרקע (צילום: getty images)
כיכר דיזנגוף, שנת 1946. בגובה הקרקע (צילום: getty images)
כיכר דיזנגוף, שנת 2011 (צילום: getty images)
כיכר דיזנגוף, שנת 2011 (צילום: getty images)

צולם ביום כיפור

אלא שיש המציעים להתייחס לנהירה הנוסטלגית גם במידה של חשדנות. “כשמסתכלים על הצילומים של הכיכר, הם תמיד מיום כיפור בבוקר. לכן אנשים לא מבינים איך יכלו להרוס את שכיית החמדה הזו ולבנות במקומה את הדבר הנוכחי", אומר מעוז עזריהו, פרופסור לגיאוגרפיה תרבותית באוניברסיטת חיפה. “בצילומים לא רואים מכוניות מסביב, לכן לא מבינים מה הייתה הבעיה. עם התחבורה והאוטובוסים פולטי העשן של פעם, חציית הכביש עם עגלת תינוק כדי לשבת בכיכר הייתה בגדר סכנת נפשות – שהרי מדובר בעורק ראשי של העיר. הכיכר הפסיקה לתפקד. הרעיון בהפרדה המפלסית היה ליצור הסדרי תחבורה שימנעו את המצב שאתה יושב ליד מזרקה, די מלוכלכת, סביבך עננים שחורים של עשן ורעש אימים של אוטובוסים. הסגנון העיצובי אפיין את שנות ה־70 – יציקות בטון וברוטליזם, לא נעים להגיד, לא מוצלח במיוחד, כמו שהיה גם בכיכר אתרים".

אומץ פוליטי

“ההפרעה לתנועה תקרה אך ורק בזמן ההריסה, שתהיה קצרה יחסית", מנסה ספיר להרגיע. “בזמן ההקמה יתאפשר מעבר, תוך עדיפות לתחבורה ציבורית. הנושא נבדק גם מול פרויקט הרכבת הקלה ונמצא שזה לא משפיע על העבודות, רק בזמן ההריסה".

כל הנתיבים יישארו פתוחים או שהם יצטמצמו?

“תהיה עדיפות לתחבורה ציבורית, ועם הזמן תהיה גם תנועה של כלי רכב פרטיים".

כמה זמן העבודות צפויות להימשך?

טרם ידוע, אך לביטול תוכנית החניון תרומה אדירה לקיצור בלוחות הזמנים. “היום זה מתקדם לקראת תכנון, שייקח כשנה ויעבור לביצוע בתקציב של 2017".

מדברים בעירייה על הצעד הזה כבר עשור. מה המניעים לבצע את זה דווקא עכשיו, ועוד בעת עבודות הרכבת הקלה?

“התחילו לדבר על זה ברצינות רק לפני ארבע־חמש שנים, ואז נעשה הסקר ובדקנו את זה יותר לעומק".

כיכר דיזנגוף, שנת 2015 (צילום: shutterstock)
כיכר דיזנגוף, שנת 2015 (צילום: shutterstock)

יש מי שמערער על הזיקה בין זמן ממושך לבחינה מעמיקה. ד"ר יואב לרמן, מומחה לתכנון עירוני, פוטר את זה ואומר שמדובר בפוליטיקה. “למה זה לקח כל כך הרבה זמן? מהיום שהעלו אותה כבר מדברים על להוריד אותה, זו טעות שהבינו די מהר. זה עניין של אומץ פוליטי".

אבל זו לא הקדנציה הראשונה של חולדאי.

“נכון, ועובדה שעם הדברים הקשים הוא מפחד להתעסק. לשפץ טיילות זה נחמד, אבל להתעסק עם הדברים האלה זה יותר קשה. אני בעד התוכנית, אבל צריך לזכור שבינתיים היא עוד לא מתוקצבת. זה עדיין יכול ליפול בדרך".