"אם הייתי יכול הייתי מדבר בחרוזים"

ספרו החדש של גיל קופטש "למה לנח אין מנוח" (והמאייר גל שקדי) מצליח להיות שנון וקולח ומתאים לקטנים וגם לגדולים

גיל קופטש. צילום: יוסי צבקר
גיל קופטש. צילום: יוסי צבקר
20 בנובמבר 2013

"הכל התחיל לפני שנתיים בערך, כשרציתי לספר לילד שלי שהיה אז בן 3 סיפור לפני השינה", מתאר גיל קופטש את ראשית היווצרותו של "למה לנח אין מנוח" ספר הילדים החדש שלו שמצליח להיות שנון וקולח ומתאים לקטנים וגם לגדולים.

קופטש, דמות צבעונית ששומר על עמימות ולא מתמסר לאף שבלונה מקובלת- בטח לא כזאת המתהדרת בתוויות של דתי/חילוני, הוא  סטנד אפיסט מחונן, מנוסה בראיונות ובחשיפה טלויזיונית. חוץ מזה הוא  הוביל קמפיין של מפלגה (עלה ירוק), כתב מחזות, עובד עכשיו על דיסק חדש ובין לבין גם  מצא זמן וחשק לכתוב ספר שאותו הוא מייעד לבני 3-7.

בדומה לרוב יצירתו עוסקת בנושאים הקשורים ליהדות, גם הספר החדש שלו (ידיעות אחרונות) שואב משם אלא שבמקום הסיפור המוכר על נח והתיבה שבו אלוהים מוביל את העלילה, קופטש מספר לנו את הסיפור מזווית אחרת, שהיא לדבריו, לגמרי לא מקורית. "אני קורא את הסיפור הזה, הרבה בעזרת דב אלבוים (שגם ערך את הספר י.א) בפרשנות שרואה את אלוהים כחלק מאיתנו שמבקש לשמור על העולם" הוא מספר ומוסיף כי אלבוים והוא גם הסכימו על כך שהאיור הוא החלק הכי חשוב בספר.

לגל שקדי, המאייר שנבחר למשימה היה ברור שהוא לא הולך להתחנף לילדים ולתאר בפניהם עולם פשוט ואידילי "נקודת המוצא הייתה שאני נותן לילדים את הקרדיט כמי שמסוגל לבחון דברים ולהבין מתוך הקשרים. אני לא עושה 'ברביות' או אנשים יפים במיוחד. האיור או הציור הם דרך נוספת להעביר תוכן  ולא קישוט לטקסט. הוא כמובן קשור אליו אבל צריך לעמוד בפני עצמו כיצירה".

נאמן לדרכו יצק שקדי, שהוא גם במאי פרסומות אנימציה ערך מוסף בלתי מבוטל לספר החדש. כך למשל עיצב את נח, ומתוך שיח עם קופטש כמין היפי, שריד משנות ה-60 העליזות שממשיך להשאכ נאמן לדרכו. בינינו, אמרתי לשקדי, נח הכי מזכיר את ג'ון לנון עגול המשקפיים והוא הסכים וגם נתן עוד דוגמאות לדרך שבה הוא מעצב את הדמויות המצוירות.

"אני מאוד אוהב להיכנס לפרטים, לתת הרבה חומר וניואנסים בציורים שלי, למשל, התנוחה היוגית שאני מושיב בה את נח, את חברתו היונה שהיא גם הסייד-קיק שלו  ואפילו את חיפושית משה רבנו " לעומת זאת את האנשים הרעים, אלו שמשחיתים את העולם עיצב שקדי כמין דמונים  שפרצופם אינו מפורט, לא כולל הבעות אלא רק מסומן "הרעיון הוא להכניס פרטים שאתה מבחין בהם רק בקריאה נוספת- כמו למשל לגלות שהחיות עם כל החיבה אליהן, לא לגמרי טהורות ולפעמים הם גם לועגות- מה לעשות העולם שלנו לא אידיאלי".

גם הטקסט של קופטש כצפוי, איננו שטוח ומבקש קריאות נוספות אבל לאלה עוד נגיע. ונתחיל בהתחלה – נח היה כמובן איש צדיק, וגם מנומס ומתחשב בשכניו אלא "לאחרונה היה לנח מצב רוח רע. השכנים שלו אף פעם לא אמרו "תודה,, "בבקשה", או "סליחה" תמיד העליבו, הציקו והרביצו מכות. וחוץ מזה הם כרתו עצים ביערות וגרשו משם את כל החיות. הם בנו מפעלים, הרימו ארובות, העשן עלה לשמיים, נדבק לנח לבגדים ונכנס לנחיריים. את המקום שבו פעם השמש זרחה כסה כעת ענן שחור, מזיל דמעה".

ההמשך כפי שאתם בטח מבינים היה מרגש – נח המנגר שראה את הסכנה המתרגשת בנה תיבה לתפארת, הזמין את החיות להתארח בה וכולם נענו בשמחה וניצל מהמבול. ואז, אחרי ארבעים הימים  יצאו כולם מהתיבה מאושרים, וגם "נח הרשה לעצמו לשמוח". השמש שוב זרחה והאופק נראה ורוד, בעצם צבעוני לגמרי מלא בכל צבעי הקשת. היונה, שליוותה את נח כל הימים ויצאה בשליחותו הנודעת מנסה לשכך חששות שעוד נותרו – "אל תדאג, נח. יש עוד תקווה! אם בתוך הקשת חיים ביחד כל הצבעים והגוונים, בטח גם החיות יכולות, ובני האדם – מכל הסוגים והמינים".

וכך, אחרי כל הטוב הזה מציע לנו קופטש ללכת קצת פנימה לפקוח עיניים ולשאול למשל איך נתן נח לכל הרעים פשוט למות, אטם את תיבתו לקראת המבול המאיים ולא הרשה לאיש מהם להיכנס? במישור אחר, את ההתרחשות  בתוך התיבה הוא מתאר באורח שלא הכרנו- -נח מטפל ומנקה, מייבש ומקפל בקיצור כל הזמן עובד ואילו החיות מנגד תובעניות ולא מפסיקות להתלונן- ואומר כי התיאור הזה הוא בהשראת הגמרא. מי שישים לב יגלה גם שימושי לשון מקראיים – "ראי, אולי כבר קלו המים?" אומר נח כשהוא משלח את היונה למשימתה וגם משתמש ב"רוח מנשבת" מסיפורי הבריאה וגם ב"צהר" שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך.

והחרוזים? כמובן – קולחים, כאמור, ומלאי חן והומור "אני חסיד גדול של חרוזים ואם הייתי יכול הייתי בכלל מדבר בחרוזים. אני אוהב משקלים ומאוד את העברית והם גם מגביהים את רף השעשוע. בית הרי לא בונים מספרי ילדים אז כדאי שגם נהנה".

למה לנח אין מנוח, גיל קופטש איורים: גל שקדי  הוצאת ידיעות אחרונות