אריק איינשטיין הוא הבית שרצינו לכולנו. והוא הבית שאיננו

הבית של כולנו. אריק איינשטיין (צילום: זיו קורן)
הבית של כולנו. אריק איינשטיין (צילום: זיו קורן)

עם מניירות של רוקסטאר ואבק כוכבים שנצנץ לידו אבל לא עליו, אריק איינשטיין היה לבית של שפיות בתוך ישראליות ששקעה עמוק בשיגעון. יממה לאחר מותו, לפני עשר שנים בדיוק, נפרד ממנו יובל בן עמי בטור היפהפה הזה. ומאז אנחנו רק נפרדים

26 בנובמבר 2023

באמצע שנות ה־80 הוציאו אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב שני אלבומים. אחד חום ואחד כחול. אחד נקרא "אוהב להיות בבית", אחד "על גבול האור". הם הגיעו לבית ילדותי שבירושלים כקלטות, ובמשך תקופה החליפו זה את זה בתוך הטייפ שבחדרי, כמו חיילי משמר. היו בהם לחנים יווניים, לחנים לא יווניים בכלל, מילות שירה של חלפי ושל אלתרמן, ורוח רוגעת, חמה. הם היו אלבומים אישיים, ביתיים, שמעליהם ריחפה אוטרפה, מוזת השירה הלירית.

חודשים אחדים אחרי הופעת "על גבול האור", החלה האינתיפאדה הראשונה. מזג האוויר המנטלי בארץ התהפך. מזרח ירושלים, שנשקפה מחלון חדרי, הפכה עיר בלתי מושגת שפגזי תאורה האירו מעליה כל לילה, ושני האלבומים הפכו לנס. בימי אי ודאות וחרדה היה בהם כוח מנחם אינסופי. איינשטיין וגבריאלוב ייצגו פינה מאוד מסוימת של הישראליות. בזה אני מכיר כיום. אבל אז, בשנות ה־80, ועבורי, על כל פנים, כל המוזיקה שלהם אמרה מילה אחת: "בית".

בית, לפי הפתגם האנגלי, הוא המקום שבו מצוי הלב. בית הוא גם מקום המצוי בלב. אריק איינשטיין, שעזב אותנו השבוע בפתאומיות מטלטלת, היה בית בשני המובנים. הוא היה מקום שבו היינו מוכנים לשכן את לבנו: ישראל מלאת מלודיה, ישראל לא מיליטנטית אלא אוהבת, ישראל שאולי דמיינו אותה ואולי הייתה באמת קיימת, לפחות במשך כמה חודשים, או שבועות, או ימים, בין 86' ו־87', בין צד א' לצד ב' של הקלטת, בילדות נורמלית, אבל אולי היא אמיתית, ואם היא אמיתית, היא, הוא והלב, שנמצא בה, נמצא בו.

בה בעת הוא היה בית המצוי בלב: קול פנימי, לא רק לאומי. קול שקונן על התוכי יוסי, קול שהציע לשתות קפה תורכי ולהתעורר, קול שתהה למה לקחת ללב. "אח כמה טוב לי ורך" שר לפני כעשור מילות אהבה בוגרות ועדינות של אהוד מנור, "חדר סגור שוב נפתח". החדר הזה אינו חדר של בלוקים מסוידים ברחוב חובבי ציון בתל אביב, הוא חדר שבשנים: חדר שאותו השנים סגרו ושהן עצמן פותחות. אריק איינשטיין שר על כל גילינו, על הבובה זהבה ועל הגוזל שהניח אותה ועף. והמוזר הוא שהלב הזה ומעטפת הלב הזאת וגרעין הלב הזה – כולם עשויים במידה רבה מרוקנ'רול. איינשטיין תמיד יוכר כאחד מנביאי הרוק הישראלי. אין עוד ארץ שיש לה כוכב רוק כזה.

קשה לזכור מי השתמש בו באיזו רשימה בעיתון כדי להראות שאין בארץ אבק כוכבים וכתב משהו כמו: "בעולם יש כוכבים. כאן אתה פוגש את הזמר הכי מפורסם במדינה בדוכן שווארמה באבן גבירול ומתווכח איתו על הפועל תל אביב". אבל זה היה זוהר, לחלוטין.

שנים אכלתי בכתר המזרח כי שמעתי שזאת השווארמה האהובה על איינשטיין. לא זכיתי לפגוש בו ולא להתווכח איתו, אבל לא זה העניין. לא זה מה שהופך את איינשטיין לזמר הרוק הייחודי בעולם. לא הצניעות השמאטעית של הארץ שבה חי ויצר, אלא הצניעות האותנטית שלו עצמו: האהבה לבית (שדווקא עליה שר ברוח ההולמת מופעי אצטדיונים), האהדה לקבוצה, המשפחתיות ("אימא של דינה! קוראים לה סימה! היא שלי!" – עוד שיר לאצטדיונים), הבחירה לחדול מלהופיע כשהספיק ודי–

איינשטיין עשה די רוק כדי להיכנס להיסטוריה של הסגנון, והוא היה כל כך ייחודי בהליכותיו שהוא ראוי להיזכר כאמן רוק חתרן במיוחד.הוא אף פעם לא הלך לבדו. זה תמיד היה הוא ושלום חנוך, הוא ויוני רכטר, הוא וגבריאלוב. הוא היה איש שידע לשתף פעולה ולחלוק במה וקרדיט, כי בית אמיתי הוא לא מקום שנמקים בו לבד. בית הוא מקום שיש בו משפחה וחברים, ובסוף היום כולם יושבים ביחד על אותה ספה ורואים כדורגל. על השולחן יש אגרטל עם זר פרחים, ותמיד היה בו יותר מפרח אחד.

ככל שהתבגר ידע לערב באגרטל פרחים צעירים, כמו פיטר רוט למשל. גם רשימת השירים שבגב כל אלבום היא זר פרחים, שביטלס וזמר ציוני נוסטלגי צרורים בו, מקושטים בבדיחות פנימיות של פרחחי לול, או בקשקושים שנשזרו בלילות הקלטה ארוכים בין הלהקה וטכנאי האולפן. לא הבנו כל מה שנאמר שם, אבל זה גרם לנו לחוש שאנחנו שם, איתם.

והיו כמובן הבדיחות שמחוץ לאולפן: הסרטים, המערכונים, "כבלים"… שמהות כולם הייתה הענקה של שמחה. כאמור, לא כל ישראלי חש שייכות לצלילים של איינשטיין, אבל בפני ההומור שלו לא הייתה חסינות. ישנם שחושדים בזרי פרחים. לאורך השנים היו כאלה שראו באיינשטיין פרוטוטיפ לאמן ישראלי בעל השפעה עצומה, המתחמק מעיסוק בנושאים קשים, פוליטיים וחברתיים. הם לא לגמרי טועים, אבל לא הייתה לו יומרה אחרת. כל אחד מאיתנו יכול לקחת את המציאות האיינשטיינית ולחבר אותה למורכבות שהוא חש במרחב. עבורי, לפני עשר או 15 שנים, הוא היה ביטוי לזהות יציבה. היום הוא ביטוי לזהות מבלבלת, וגם בזה יש כוח רב.

הייתי רוצה לחיות בבית שהוא אריק איינשטיין, ואריק איינשטיין מת, והבית בכלל לא כזה. שתי קלטות החזיקו אותנו על פני אינתיפאדה אחת, אבל אז באה עוד אחת, ואחריה הארץ הלכה ואיבדה את הצפון. חלומות ההרמוניה שלנו הולכים ומתפוגגים, ואלהשיצאו לשנות את העולם מקבלים זימון להופיע בפני שופט בבית משפט השלום.

"אני בן דור שגדל על זה שאחרי 2,000 שנים של צרות וגלות, סוף סוף העם המטורף הזה חוזר לבית שלו, והבית יהיה בונבוניירה", אמר איינשטיין בראיון ליגאל סרנה לפני כמה שנים. "אבל גדלנו והבונבוניירה נהייתה למפלצת. צביעות ושקר ופרוטקציה, כוחנות, ואיש אוחז בצוואר רעהו. התחלנו עם חלוצים שנאחזו בציפורניים ואנחנו היום מתעללים בפועלים זרים שאנחנו חיים בזכותם". אז זה המצב, אפילו אותו קול חם עצמו אמר זאת, אבל אני מסרב לראות בשירים ההם וביופי ההוא אשליה. היה כאן אריק איינשטיין, הייתה כאן יצירה שבאה מהמקום הכי טהור ונגעה במקום הכי טהור. אולי אנחנו כבר לא יכולים להמשיך לגור בתוך זה, אבל יש לנו משהו לשרוק בזמן שמתקדמים הלאה.

>> פורסם לראשונה ב"טיים אאוט תל אביב", נובמבר 2013