דרום אמריקה בלבנט: הכירו את הקהילה הקולומביאנית בתל אביב

בשבועות האחרונים נכבשו כל הברים בתל אביב על ידי מסכי ענק שמקרינים את משחקי המונדיאל, ואליהם צמודים גלים של אוהדים שרופים, תיירים ומקומיים לבושים בחולצות צבעוניות של הקבוצות שלהם, והם קופצים בכל התקפה וזועקים חמס בכל החטאה אכזרית. הברים בתל אביב הפכו למוצפי אדרנלין, רועשים ושמחים מתמיד. עכשיו דמיינו את הסיטואציה הזו, שבה ודאי נתקלתם בשבועות האחרונים, ותכפילו אותה פי עשרה: זה מה שקורה בהקרנות המשחקים של נבחרת קולומביה, שבהם צופים אזרחים המדינה שעלו לארץ בברים בעיר. כמה היתקלויות בקבוצות כאלה גרמו לנו לתהות – מה הסיפור של הקולומביאנים בתל אביב?

>> ומה מביא את השוודים לתל אביב? 

בתל אביב לבדה, מתברר, חיים כ־4,000 קולומביאנים. ג'וני חיל (50), שף בטייבל טוק, מגדיר את עצמו כ"קולומביאני הכי פופולרי בישראל". הוא הגיע לארץ לפני 30 שנה, בעקבות אחותו שהגיעה שלוש שנים קודם לכן. "היה משחק כדורגל קולומביה־ישראל כאן בארץ והיא הגיעה. במשחק עצמו היא הכירה בחור ועברה לגור איתו. היא אמרה לי שזה מקום מדהים ושאלה אם אני רוצה לבוא. ככה זה קרה". אחרי תקופה קשה של הסתגלות, בלי שאף אחד מבין את הספרדית שלו, ג'וני הפך משוטף כלים באולם אירועים לשף שמנהל מסעדות, הראשונה שבהן מסה, והנוכחית, כאמור, טייבל טוק. את האהבה לאוכל בכלל ולמטבח הקולומביאני בפרט הוא מביא עמו גם לשם. "היום כשאנחנו מקרינים משחקים אצלנו, אני מכין תפריט מיוחד לכל הקולומביאנים שמגיעים, שירגישו בבית – אם זה אמפנדס, לימונדת קוקוס, ארפס או פאטקון. בהקרנה האחרונה עשיתי 300 אמפנדס וכולם נחטפו, בפעם הבאה אכין 1,000".

ג'וני אמנם לא יהודי, כמו רוב הקהילה, אך הוא כן הצליח להשיג אזרחות ישראלית, כמו רבים אחרים. כל החבורה הזאת, הוא מספר, דואגת להישאר מלוכדת גם כאן. "אמנם אין הרבה מקומות קולומביאניים בתל אביב, אבל אנחנו דואגים לעשות אירועים מושקעים ולהזמין את כל חברי הקהילה. זו הקהילה הכי שמחה מבין כל הדרום אמריקאים, אפילו עוברים את הברזילאים", הוא צוחק. "אנחנו אוהבים לשתות, לרקוד, לבלות. בגלל זה אני גם אוהב את ישראל, אנשים כאן מתחברים לזה".

Эх…. #vivacolombia #vamoscolombia

A post shared by Alexander (@prazdnikov) on Jul 3, 2018 at 2:20pm PDT

אוולין, אל תלכי לעומת ג'וני, אוולין דיאז (24) הגיעה לארץ כשהייתה ילדה בת 8, עם אמה החד הורית ועם אחותה הגדולה, עקב רצון להימלט מקולומביה. "היא רצתה לתת לנו אופציה לחיים טובים יותר, רחוק מהרבה פשע ועוני". ישראל נבחרה כיעד למשפחה הזו, בין היתר כי דודתה של אוולין כבר הייתה כאן, מה שאמור היה להקל את ההסתגלות. בפועל זה לא מה שקרה. לפני תשע שנים גורשה אחותה של אוולין מהארץ והיא נשארה כאן כדי לצאת למאבק, שאותו היא ממשיכה עד היום, אם לא כדי לעזור לעצמה אז כדי לעזור לפליטים ולמהגרים אחרים. "הייתי מאוד פעילה בתחום גם לפני שאחותי גורשה. פחות או יותר גדלתי במשרדים של הארגונים לזכויות אדם, זה היה בלתי נמנע שלא לקחת חלק במשהו כל כך עיקרי בחיים שלי. בעוד כמה חודשים ננסה לראשונה להביא לביקור של אחותי בארץ. הסיכויים קטנים, אבל אנחנו מאוד מקווים שזה יצליח, והיא תכיר סוף סוף את האח הקטן שלנו שנולד כאן".

בינתיים אוולין השתקעה כאן, וכמו במקרה של ג'וני, גם היא בתחום של לשמח אנשים: במשך שנים היא הייתה לרוח החיה מאחורי בר האוקטובר, שבו עבדה כמנהלת, והחיוך שלה היה לפנים של המקום. היא השתקעה בארץ, החזיקה כאן הרבה מאוד חברים והפכה לישראלית לכל דבר, אף שכמו שהיא מבהירה – ישראל לא בדיוק השתדלה שזה יקרה. "לגדול בישראל היה לגדול במקום שאף פעם לא נתן לי להרגיש בבית, שייכת. כשחזרתי לקולומביה לביקור הרגשתי שהחיים נותנים לי סטירה. עזבתי מקום מדהים, עם מדהים, בשביל לגדול במקום גזעני ולא מקבל".

"גם בניגוד לרצוני, ישראל הפכה לבית שלי". אוולין דיאז (צילום: שלומי יוסף)

לפני כשנה היא עזבה את הארץ והחלה לימודים אקדמיים במסצ'וסטס, אלא ששם היא הבינה שזו לא בהכרח קולומביה שהיא מתגעגעת אליה, אלא דווקא ישראל, עם כל הקשיים. "עכשיו כשעשיתי מהלך דומה שוב ועזבתי את הארץ כדי לגור בארצות הברית לבד, הבנתי שגם בניגוד רצוני ישראל הפכה לבית שלי. לפני חצי שנה, אם הייתם שואלים אותי, התשובה שלי הייתה אחרת לגמרי".

אחי, אתה יהודי גיל זולואגה (50) הגיע לארץ עם אשתו ובתו ב־1995 . בארץ נולד להם ילד נוסף, והוא כיום משרת בחיל האוויר. "זה בכלל היה רעיון של אשתי", הוא מודה. "היא שמעה מחברה שיש כאן עבודה והמצב הכלכלי הרבה יותר טוב. זה היה ממש מסע לחיפוש עצמי. המשפחה שלי בקולומביה מאוד התנגדה, אבל יש דברים בחיים שאתה פשוט מרגיש שאתה צריך לעשות". הוא החל כאחראי סניטרים בחדר ניתוח בבית חולים, ובעבודה זו הוא מחזיק עד יום. "כשהגעתי לארץ הרבה מהחברים שלי אמרו לי שלפי השם שלי יכול להיות שיש לי שורשים יהודיים, הכניסו לי את זה לראש. הגעתי למוזיאון ישראל, פגשתי פרופסור ארגנטינאי שאשרר את זה. בסופו של דבר עשינו אני ואשתי קורס גיור".

גאווה. ג'וני חיל בטייבל טוק (צילום: שלומי יוסף)

כמו שאר חברי הקהילה שעמם שוחחנו, גם גיל חש געגועים עזים לקולומביה. "הרבה יותר מלמקום, למשפחה שלי. אנחנו ממש לבד בארץ. אנחנו משתדלים לנסוע לבקר כמה שיותר. המדינה מאוד השתנתה היום, ואם זה היה תלוי בי הייתי חוזר, אבל אני לא רוצה להשאיר את הילדים שלי כאן בלעדיי. אם הם יחזרו איתי תהיה להם התחושה שהייתה לי כשהגעתי לארץ, תחושה של 'מה אני עושה פה?'". עם כל הגעגועים, עבור גיל ואלפי הקולומביאנים שבישראל, נראה שכאן זה הבית. "כשאני נוסע לקולומביה לנאמר חודש או חודש וחצי, באיזשהו שלב אני גם רוצה לחזור. וגם הילדים, הם אומרים לי 'בואו נחזור הביתה כבר'". "העם הקולומביאני זה עם שמאוד גאה בעצמו", אומרת אוולין, ומסבירה את הקרבה בקהילה כאן. "זה משהו שחברים שגדלתי איתם בתיכון תמיד קינאו בו – הגאווה הקולומביאנית. אני גם יכולה לומר שהקהילה מאוד אוהבת את ישראל". בכל הנוגע לנבחרת הכדורגל הלאומית, עם זאת, הם שומרים אמונים למקור. אפשר להבין אותם.