הדרור לבחור

אם יש משהו שהעולם החופשי מתגאה בו יותר מהכל, הוא החופש האישי של כל אדם לבחור את דרך החיים המתאימה לו. ובכל זאת, רובנו בוחרים באותה הדרך, ועוברים את אותו מסלול החיים – אבל לא כולם. לחברי תנועת "דרור ישראל" יש עוד כמה אפשרויות: חלקם בוחרים בשותפים לחיים במקום זוגיות, אחרים בחיים בקומונות במקום תא משפחתי, ורובם מעדיפים פעילות התנדבותית וחינוכית במקום המרדף אחרי הכסף. יש אלטרנטיבה לחיים

חברי תנועת "דרור ישראל". צילום: יח"צ
חברי תנועת "דרור ישראל". צילום: יח"צ
13 באוקטובר 2013

אומרים שכל אדם הוא עולם ומלואו. רובנו מנסים לחיות חיים מגוונים ומעניינים, להציב לעצמנו מטרות ולעמוד בהן, למצוא את אהבת חיינו ולבנות יחד חיים משותפים – ובכלל,  לדעת שאנחנו מיוחדים ושיש לנו משמעות. עם זאת, רצף האירועים הבא כנראה ישמע לכם מוכר: תיכון, צבא, טיול, אוניברסיטה, זוגיות, עבודה, משפחה, פנסיה, מוות. כלומר, בכל זאת בחרנו רובנו – עם סטיית תקן קלה לפה ולשם (אני למשל לא יצאתי לטיול הגדול) – לחיות את חיינו כפי שמכתיבה לנו החברה בה אנו חיים. אני אמנם כותב "בחרנו", אך לא בטוח שקיים כאן בכלל אלמנט של בחירה; האם אנחנו, כאנשים החיים בזרם הקונפורמיסטי, מודעים לאלטרנטיבות? מדוע אנחנו בוחרים לסווג אותן כ"לא טבעיות", "הזויות" או סתם ילדותיות? אם נצא מנקודת ההנחה שאנחנו חיים רק פעם אחת, נהיה חייבים לשאול את עצמנו את השאלות האלו.

מסתבר שבניגוד לדעה הרווחת, לא צריך להרחיק לכת כדי למצוא אנשים שבחרו לחיות אחרת – אנשים צעירים שגדלו על ערכי הסוציאליזם והציונות, אשר החליטו להקים מעין חברה בתוך חברה, כאן במדינת ישראל. אלו הם בוגרי ובוגרות תנועת "דרור ישראל", שבחרו לחיות את חייהם בקבוצות שיתופיות, להקדיש את חייהם לחינוך, לעשייה חברתית וליצירת חברה שוויונית – בעוד השאר ממשיכים את דרכם בחברה המוכרת לנו מחיי היום-יום, זו שבה המנטרה השלטת היא 'אדם לאדם זאב' ורובנו מתעסקים קודם כל, אם לא רק, במטרות הפרטיות והאישיות שלנו. מדובר באנשים צעירים שבאו מבית נורמטיבי, ובחרו לעצב את חייהם בצורה שונה לגמרי מהמקובל בחברה.

מעגל החיים

תנועת דרור ישראל הוקמה בשנת 2005, ומשמשת כתנועת האם של שלוש תנועות אחרות, אותן נוהגים חברי התנועה להציג כ"מעגלי חיים". עד להקמת התנועה, שלוש התנועות התקיימו בנפרד – הייתה אינטראקציה ביניהן, אך חסרה ההגדרה של גג משותף, מה שהביא להקמת "דרור ישראל". מעגל החיים הראשון הוא המוכר ביותר: תנועת "הנוער העובד והלומד". זוהי תנועת נוער המקיימת פעילות חינוכית וחברתית מגוונת במסגרות של קיני התנועה, מועדוני נוער, בתי ספר ועוד. לקראת גיל הגיוס, חניכי התנועה יכולים לבחור להצטרף לגרעין ולצאת לשנת שירות לפני הצבא בפרק הנקרא "חוות הכשרה", בה החברים חיים בשיתוף, מקבלים אחריות על סניפים שונים של תנועת הנוער ועוסקים בהדרכה. לאחר מכן מתגייסים חברי הגרעין למסלול "בני גרעין" בחטיבת הנח"ל, בו לאחר שנה וחצי של שירות צבאי, מתאחד הגרעין לתקופה של שנה הנקראת "פרק משימה" – שלב המדומה ל"חוות ההכשרה", אם כי הפעם מתבצעת המשימה על מדים. לאחר פרק המשימה וסיום השירות הצבאי, נכנסים חברי הגרעין למעגל החיים השני – תנועת הבוגרים: מרח"ב (מחדשי רעיון החלוץ בישראל). חברי תנועת הבוגרים חיים בקומונות בערים ובקיבוצים ברחבי הארץ, ועוסקים במגוון רחב של תפקידים חינוכיים וריכוזיים – כאשר את רוב התפקידים מתבצעים בהתנדבות. אל המעגל השלישי מגיעים חברי התנועה לקראת שנות ה-30 של חייהם, והוא נקרא "קהיליית קיבוצי הקבוצות השתפנית משימתית".  מבחינות רבות המעבר למעגל זה הוא דווקא לא כרונולוגי, אלא אנתרופולוגי; הנחת היסוד היא שבשלב זה בחיים, האדם בשל מספיק בשביל להגיע להחלטות בחייו. הבחירה במעגל החיים השלישי היא בחירה במשהו יציב יותר, ארוך טווח – ובעיקר בשל יותר.

המסגרת האלטרנטיבית

לא פעם קרה שסגנון החיים הייחודי בו בחרו חברי תנועת "דרור ישראל" וריבוי המושגים בו הם משתמשים לתאר את מעגלי החיים בתנועה, יצרו תחושת זרות אצל אלו שאינם מכירים לעומק את התנועה. בעבר הלא רחוק נכתבו כתבות שבחרו להציג את התנועה בצורה שלילית ומעוותת, הגובלת בסגנון חיים של כת. דווקא משום כך, הוחלט להציג את האדם שבתוך התנועה ואת הדרך שבה הוא חיי את חייו – ולתת לכם את החופש לשפוט.

אני פוגש את דניאל דלה-רוקה (27), חבר בתנועת הבוגרים ויליד רחובות, באביגל שביפו. אביגל היה בעברו בית ספר יסודי שהוסב בחלקו לשירותי הרווחה, ובחלקו לשירות התנועה. כיום המבנה כולו נמצא בשימוש התנועה, ומכיל גן לילדי חברי התנועה, משרדים, ובקרוב גם מגורים למספר קבוצות, אשר ביניהן גם הקבוצה עימה דניאל חי בימים אלו בפתח תקווה. דניאל, שמסיים בימים אלו את עבודתו בריכוז והפעלת סניף בני המושבים בחבצלת השרון, הינו גם אחד מהרכזים של מחלקת הוידאו של התנועה, או בשמה: כח וידאו – מדיה בשירות האדם. באביגל הוא נפגש עם רכז נוסף במחלקה, אורן, על מנת לעבוד על מחברת מחקר שתפורסם בעוד כשנה, ועוסקת בשאלת המדיה בשירות האדם – כלומר, הניסיון להבין כיצד עובדת המדיה ההמונית היום, מה מטרתה  מי מרוויח ממנה ומהו מאזן הכוחות בין בעלי הממון ליוצרים ולעובדים. המטרה משם היא לנסות ולבנות צורה שונה לתהליך יצירת המדיה ושיווקה לקהל כך שהזו תהיה בשירות האדם (בין אם הצופה או העובד בסט) ולא בשירות בעל ההון.

דניאל הצטרף לנוער העובד והלומד בכיתה י', לקן חבצלת שברחובות. שנה לארח מכן הצטרף לגרעין "הפקות" שהורכב מקבוצות מכמה קינים באזור השפלה וירושלים, ויצא לחוות הכשרה בחיפה. בצבא שירת כלוחם בגדוד 50, ואת פרק המשימה שלו ביצע בירוחם, שם הדריך והפעיל בני-נוער. עם השחרור עבר יחד עם הגרעין שלו לפתח-תקווה, ובשנים האחרונות ריכז את קן בני-המושבים בחבצלת-השרון, והתעסק במחלקת הוידאו של התנועה.

אפשר לראות שיש בך הרבה אהבה לתחום הזה. למה לא בחרת בדרך של לימודים אקדמאיים – בקולנוע למשל?

"אני מתעסק במדיה מגיל צעיר וגם למדתי קולנוע בתיכון. אני לא פוסל לימודים אקדמאיים וגם עשיתי קורס של שנה ב'חשיפה'. העניין הוא שיחד עם הרצון שלי ללמוד, אני רוצה שהלמידה תתקיים לפי קודים מסויימים."

כלומר?

"אני מאוד סולד מהצורה הכללית של מערכת החינוך הפורמלית בישראל. אני סולד מהתחרותיות , הניכור ללימודים ושיטת ההערכה דרך מבחנים שלדעתי היא לא נכונה. אני רוצה שהלימודים שלי יהיה קשורים לעשייה החינוכית שאני עושה בתנועה ובמסגרת בה האנשים איתם אתה לומד הם שותפים רעיוניים שלך."