טיים אאוט timeout

שכחו אותי בקמפוס

| מאת: אמיר לוי, שירלי סומק

גם לכם לפעמים עולה המחשבה שאולי כבר כדאי פשוט לגור באוניברסיטה? יש בה הכל, אז למה בכלל לצאת? אה לא? כתבתנו שירלי סומק לא יכלה לעמוד בפיתוי, או יותר נכון להפסיד בהתערבות, וחיה סופ"ש שלם בין כתלי הקמפוס ואפילו שרדה בשביל לספר

לפני כמה שנים שמעתי סיפור על סטודנטית באוניברסיטת איווה. היא הגיעה כל הדרך מאריזונה, ומטענה הרב נסחב איתה לאוניברסיטה. טעות קטנה בתאריכים (אני מנחשת דיסקלקוליה לא מאובחנת של מזכירת החוג אליו נרשמה) גרמה לה להגיע לשם ארבעה ימים לפני שהחדר שלה במעונות היה מוכן. ללא כל מכר או חבר באיזור, נאלצה הסטודנטית לשהות את כל אותם ימים בלי לצאת מהאוניברסיטה: לישון, לאכול, וגם לבלות. ציטטו אותה אומרת כי היא לא הרגישה שהיה חסר לה דבר, באוניברסיטה אפשר למצוא הכל.

סיפרתי את הסיפור הזה לקבוצה מחבריי, ואחד מהם, נגיד שקוראים לו אמיר, מיד הצביע על כשלים לוגיים. "זה קוריוז נחמד", הוא אמר, "אבל זה סתם מנופח. בטח היא יצאה החוצה כדי לקנות אוכל, וישנה באיזו ספריה. ו'לבלות'. נו באמת. אז היא פרצה לחדר הכושר באוניברסיטה. לא הייתי קורא לזה בילוי". הסברתי לו שהמקור שלי לא סתם מפריז בתיאורים (מקומון בעיירה קטנה באיווה זה אולי המקור הכי מהימן שיש לסיפור הזוי). ואז משום מקום, הוא אמר: "טוב, אולי לבחורה מאריזונה יש גנים הישרדותיים חזקים, אבל אין סיכוי שמישהי כמוך תוכל לשרוד אפילו יומיים באוניברסיטת תל אביב בלי לצאת. את תשתגעי". עניתי תוך רגע: "צ'לנג' אקספטד". וכאן הסיפור שלי מתחיל.

יום חמישי, 11:00

אומרים שצריך תמיד להתחיל ממקום מוכר. הלכתי לכיוון בניין דן דוד, בו ביליתי זמן רב בניסיון להבין איך העולם פועל. בפינה המזרחית (נשמע הישרדותי, אמיר?) ישנן מדרגות שמובילות לדלת נעולה עם קוד. הקומה השלישית. נזכרתי באסקייפ רום שהייתי בו שבוע קודם לכן – יש שלוש ציפורים על העץ ויש סימן דומה לשל ציפור על הספרה 2. המוח שלי הריץ מספרים כמו במטריקס, מחשב לוגים ומשוואות דיפרנציאליות. ואז התקשרתי לחברה והיא נתנה לי את הקוד. 1010. נהניתי עד מאוד מקפה עם עוגיות ופירות.

14:04

השפעת הקפה פגה, פניתי לנסות למצוא מקום נחמד לנמנם בו, ואולי גם מקום שמאוחר יותר אעביר בו את הלילה. מסתבר שהמקום הטוב ביותר לנמנום הוא פינות ההנקה, השווה ביותר נמצאת בספרייה למדעי החברה וכוללת כורסת הנקה מתנדנדת, תאורה צידית מעוצבת, מקרר שתמיד מלא בחלב אם טרי, פופים ומגזינים.

חדר הנקה, ספרייה למדעי החברה

חדר הנקה, ספרייה למדעי החברה. צילום: אילנה אבצין

17:52, היציאה מהספרייה

התחלתי לעקוב אחרי חבורה של סטודנטים עם ריח שאפשר לתאר אותו כמעניין. הם פנו מהרחבה שמאחורי מרכז ההסעדה לכיוון בניין מקסיקו. נראה שיש להם תוכנית. הם החישו את צעדיהם ואני נשארתי במרחק סביר, במוד של מעקב. אפילו הסתתרתי מאחורי עץ לרגע כדי לחיות קצת בסרט, ולהתלהב שגזע עץ יכול להסתיר אותי פחות או יותר. באופן אירוני לחלוטין, יעדם הסופי היה אולם פאסטליכט. מסתבר שבימי חמישי מתקיים קורס חובה בו מקרינים סרטים, אך חובה היא מילה גמישה אצל סטודנטים לקולנוע ותמיד תמצאו מקומות ישיבה בשפע. "אבודים בטוקיו" הכריז בחור צעיר ספק סטודנט, ספק מרצה. התישבתי במהרה ליד חבר מהחוג לתיאטרון שהתגנב לשם גם.

21:00

היה נחמד בסרט, אבל כמעט אכלתי את הנייר של התוכניה שלא הייתה לי. מי מזמין לסרט ולא מביא פופקורן? שותפי לחוסר הלעיסה מציע הצעה נפלאה: קבוצת הפייסבוק "אוכלים חינם באוניברסיטת תל אביב". קייטרינג חתונות בבית התפוצות איט איז. מבט מהיר אחד על לבוש השני. מזל שלבשתי שמלה שיכולה תוך שניות של מריחת אודם להפוך לאאוטפיט ערב. חולצת הפלנל שלו פחות התאימה, אבל תיאמנו שנגיד שזה בוהמיין-שיק.

22:00, בית התפוצות

שני סיבובי בופה וריקוד סלסה אחד מאוחר יותר, אמרתי שלום יפה והתחלתי במסע למצוא מקום לישון. הרהרתי ברעיון לסטארט אפ שחברה ואני חשבנו עליו לפני כמה חודשים – חדר גורי כלבים שהולכים אליו כשלחוצים או מיואשים או סתם צריכים אהבה, והם פשוט מרעיפים חמידות ורכות ומה לא. צפינו הצלחה אדירה, במיוחד בתקופת מבחנים שבה רוב מה שאת עושה זה להילחץ. קשיים לוגיסטיים (מה קורה כשהגורים מתבגרים?) סתמו את הגולל על הרעיון. כמה הייתי רוצה חדר כזה עכשיו, להתכרבל בחמימות ולישון. מזל שנזכרתי בפינת ההנקה שנמנמתי בה את נמנום חיי רק כמה שעות קודם לכן. לילה טוב.

אולם פאסטליכט, בניין מקסיקו

אולם פאסטליכט, בניין מקסיקו

יום שישי, מתישהו מוקדם בבוקר

אני קמה לקול "סליחה, סליחה!", חצי מצפה למצוא מולי תינוק מיילל בידיה של אמו וחצי לא מבינה מי נמצא בחדר החמים והנעים שלי. "סליחה", אומר שוב הקול שלמרות דבריו לא נשמע מאוד מצטער. דקה וחצי לאחר מכן אני מביטה בפניה של עובדת הניקיון של הבניין. "תגידי, ישנת פה הלילה?" שואלת זו את השאלה השלישית הכי מביכה שנשאלתי בחיי. ברגע אחד אלפי שנות אבולוציה נכנסות לפעולה, צובעות את לחיי וגורמות לי להגיד את הדבר הראשון עליו אני חושבת כדי להתחמק מלענות. "התינוק שלי!" אני אומרת, "איפה התינוק שלי?!" ויוצאת בריצה מחדר ההנקה, משאירה מאחורי פה פעור בתדהמה.

יום שישי באוניברסיטה אמור להיות יחסית ריק אבל בתכלס יש הרבה סטודנטים שמגיעים לשיעורי השלמה או מנצלים את הזמן כדי להיפגש ללמוד ביחד או לחלופין לעשות כאילו הם לומדים ובעצם לשכב על הדשא. בטוח אפשר למצוא פה משהו מעניין לעשות ועוד יותר חשוב, קפה טוב לשתות, אבל לפני זה הגיע הזמן לשלוף את הקלף הסודי שלי. יומיים לפני שההתערבות התחילה קפצתי לעמדת השירות של אגודת הסטודנטים הנמצאת בכניסה לבניין מיטשל, ותמורת שישה וחצי שקלים צנועים קניתי לעצמי מפתחות למקלחות לרוכבי אופניים. אמנם אני משחקת "הישרדות: אוניברסיטת תל אביב" אבל לא צריך להיות ברבריים.

8:30

אני מגיעה למקלחות לרוכבי אופניים שנמצאות במעין מכולה בחניון מאחורי הבניין של מדעים מדויקים. עד עכשיו התיאור לא נשמע מפתה במיוחד אבל המקלחות ממוזגות, נקיות, מרווחות ופרטיות – חוץ מחדר המבואה המשותף. אני לוקחת את הזמן עם המקלחת, הרי זה לא שאני ממהרת והמים חמים בדיוק במידה הנכונה, ולבסוף יוצאת למבואה נקייה ומרוצה, מזמזמת לעצמי שירים של בוקר וכמעט נתקעת בו. "היי", אנחנו אומרים ביחד ונותרים לעמוד בשתיקה של אנשים שסיימו ברגע זה להתקלח והיו בטוחים שהם לבד. הפנים שלו נראות מוכרות ממסדרונות הפקולטה אבל אני לא מצליחה לשייך אליהן שם. אני מחייכת והוא מחייך. "ביי?" אני שואלת ונענית בחיוך נוסף. קפה, אני חושבת לעצמי בעודי מפנה אליו את גבי ויוצאת החוצה. אני צריכה קפה. קפה ואולי עוד מקלחת, הפעם קרה.

9:30, דשא גילמן

רעבה ומשועממת, אני מוצאת עצמי מחפשת מה לעשות בשאר היום. האוניברסיטה אמנם מתחילה לשקוק חיים אבל בשעה הזו לא קורה שום דבר מעניין. אני מוציאה את הספר "עולם הסוף" מאת אופיר טושה גפלה ונשכבת על הדשא לא רחוק מהפקולטה למוזיקה. אחרי חמש דקות של קריאה מפלסים את דרכם לאוזני צלילים ראשונים מחליל צד עליו מנגן כישרון כלשהו בתוך הבניין. מי שזה לא יהיה בחר להתחיל את היום שלו עם Stairway to heaven ואני מחייכת לעצמי ושוקעת בעולם שגפלה יצר כאילו בשבילי.

11:00, עדיין דשא גילמן

בפעם השנייה היום אני מתעוררת במעט בהלה לקולו של אדם זר. הפעם לפחות הפנים המביטות לכיווני הן הרבה יותר נעימות לעין. "היי", אומר הבחור מהמקלחת, "לא ידעתי שישנת, פשוט זיהיתי אותך מהשביל והחלטתי שאני חייב לנסות משהו". אני מתיישבת במעט חשש. "לנסות מה?", אני שואלת. "את יודעת", הוא אומר, "את ממש מוכרת לי מאיפשהו", ומחייך מרוצה מעצמו על כך שהצליח למצוא סיטואציה מצחיקה להשתמש במשפט כל כך בנאלי. "מה מביא אותך לאוניברסיטה בבוקר שישי כזה?", אני שואלת, והוא מספר לי שהוא בא לעזור לכמה חברים שלו שמסיימים עכשיו שנה שלישית ברפואה. "הם רוצים לעשות סרט אימה מצחיק לטקס שלהם ולי יש קצת ניסיון בצילום". סרט אימה מצחיק עם חבורה של אנשים זרים נשמע לי באותו רגע כמו דרך מעולה להפוך את היום הזה לאדיר. "אני בפנים", אני מנדבת את עצמי.

11:30

חדר הדיסקציה במרתפים של הפקולטה לרפואה הוא לא המקום הסימפטי ביותר בעולם, עם כל הגופות והאיברים הפנימיים המשומרים בפורמלין, אבל אין ספק שמדובר בלוקיישן מושלם לצילומי סרט אימה מצחיק. "אז", אני שואלת את אדון מקלחת, "מה התסריט שלכם לסרט אימה?". "זומבים בבניין לרפואה", עונה לי אחת הגופות ומוציאה ממני צרחה שלא הייתה מביישת אף עלמה במצוקה מסרט הוליוודי דל תקציב. מקלחת מתפקע מצחוק ואליו מצטרפים שלושה רופאים לעתיד בישראל. 20 דקות אחר כך סצנת חדר הדיסקציה, בה אני והיכולות הווקאליות שלי קיבלו נתח נכבד, צולמה במלואה.

מלאה בביטחון של מובי סטאר אני פונה לבחור מהמקלחת. "מה עכשיו?". "רוצה להצטרף אלי לצהריים?", הוא שואל, "יש מקום לסושי ממש נחמד רבע שעה הליכה מפה". ידעתי שהרגע הזה יגיע, הרגע בו אני צריכה להחליט בין הפיתוי של לצאת מחוץ לכותלי האוניברסיטה לבין עמידה במילה שלי. אחרי אזירת כוחות נפשיים קצרה אני מספרת על מה, למה וכמה אני נמצאת פה היום. מקלחת מסתכל עלי במבט קצת חושד. "אז מה את ישנה על ספסל וכזה?". "כן, ואני גם עושה ג'קוזי ספא במזרקה", אני אומרת ומצביעה על הבריכה הקטנה שנמצאת בכניסה לפקולטה לרפואה. "יש לי רעיון" הוא אומר, "תפגשי אותי עוד חצי שעה בחלון לים".

12:37, בין בניין מקסיקו לרקנאטי

כמו כל אישה נאותה שמכבדת את עצמה אני מגיעה באיחור אופנתי לדייט המאולתר שלנו. החלון לים נמצא בצד המערבי של המדשאה הגדולה של האוניברסיטה בין בניין מקסיקו לרקאנטי. מישהו חשב פעם לשים מסגרת חלון גדולה בדיוק בפתח בין השיחים, במיקום המאפשר לאלו שנמצאים עם הפנים לכיוון הים אופק נטול בניינים והפרעות כל הדרך. היה זה האדריכל משה עצמון. ליד החלון מחכה כבר מר מקלחת עם חיוך על הפנים. אין, האיחור האופנתי ויצירת הציפייה עובדת בכל פעם. "לקחתי טייק אווי מהג'פניקה פה", הוא אומר בגאווה "אני מקווה שאת רעבה". אני רעבה כמו מישהי שגרה כבר יומיים באוניברסיטה, אבל פעם אמרו לי שבדייט הראשון (אני עדיין לא מצליחה להחליט אם ההיתקלות במקלחת נחשבה כדייט) חשוב לעשות רושם מוטעה. לכן במקום לדחוף שני רולים כמו שהייתי עושה מול אמיר, לדוגמה, אני מתחילה לאכול לאיטי. למזלי, אלכוהול הגיע להצלתי. תמיד אפשר לסמוך על אלכוהול. "אני חוזר עוד שניה", אומר מקלחת כאשר הוא מבחין מרחוק ב"בא-בר" – דוכן הבירה הנודד של האוניברסיטה. אני מנצלת את היעדרותו בשביל לחסל 4 מאקי סלמון בביס וחצי עד שהוא חוזר עם שתי כוסות בירה.

חלון לים, משה עצמון

חלון לים, משה עצמון

15:00

"את יודעת", אומר מקלחת, "אפשר להשכיר חדר פרטי עם מפתח בבניין מקסיקו. זה מיועד למי שרוצה לערוך סרטים לתוך הלילה, אבל אני בטוח שאפשר למצוא עוד שימושים לחדר כזה". גברים. "don't push it", אני אומרת לו חצי בחיוך. מקלחת בחור סבבה והכל אבל סקס באוניברסיטה זה כל כך אייטיז, לפחות לא בשעות היום. אחרי עשר דקות והחלפת מספר דברים (ביניהם גם מספרי טלפון), אני מוצאת את עצמי שוב עצמאית בשטח. פתאום הרעיון של חדר פרטי נשמע לא רע בכלל, ליד חדר העריכה נמצא חדר הקרנת סרטים פרטי. ביקשתי מהבחור בכניסה את הברידג'ט ג'ונס החדש, לא היה, אז הסתפקתי בסרט מתח טורקי. אם רק הייתי יודעת שזה כל כך כיף להיתקע באוניברסיטה הייתי עושה את זה מזמן.

20:00

לילה יורד על האוניברסיטה שבשעה הזו בשישי אין בה נפש חיה. יש משהו מהנה בלצעוד לבד בשדרות האוניברסיטה בין מפלצות הבטון שבימי השבוע מלאות בכל כך הרבה חיים. יש הרבה סטודנטים באוניברסיטה ולכל אחד מהם יש את הרעש הייחודי שלו. קול הצחוק או התלונות הבוקע מקבוצות שיושבות ביחד על הדשא, נקישות עקביה של סטודנטית העוברת ליד, קול נשימתו המאומצת של סטודנט המאחר לשיעור. תסירו את הקולות האלה והשקט באוניברסיטה מהדהד באוזניים יותר מכל רעש, כאילו המחסור בבני אדם הוא משהו מוחשי.

בלילה כזה, בשקט כזה, אני מנצלת את הקשרים שלי בבית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה ועולה על הגג של בניין שנקר שם נמצא טלסקופ המשמש להוראה. קשה לראות כוכבים בשמיים של תל אביב אבל עם טלסקופ אפשר לראות את היקום שלנו בצורה אחרת, מרהיבה, כזו שלא מתאפשרת לעין הבלתי מזוינת.

22:00

כל כך חם פה בקיץ, שהמקום היחידי שרציתי להניח בו את הראש היה הדשא מתחת לבניין מוזיקה. עברתי באיזור ולהפתעתי הדשא היה תפוס. מסתבר שמדובר במקום הכי לוהט לבלות בשישי בלילה בתל אביב. האמת שאני לא מבינה אותם, בחום הזה? חתכתי ישירות לחדר הפופים שבספריית מדעי החברה ונרדמתי עם חיוך של שביעות רצון על הפנים.

שבת בבוקר

ניצחתי בהתערבות. שני לילות באוניברסיטה ולא רק ששרדתי אלא שחוויתי ונהניתי. בדרך החוצה אני נותנת מבט אחרון אחורה ואז ממשיכה לכיוון האוטו שלי. עכשיו אני צריכה לחשוב על איזה אתגר אני נותנת לאמיר.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 001fb2fdd561197d