26 שעות ביממה: מצוקת המתמחים לרפואה

"קורה לא פעם שאחות מתקשרת אליי, בעיקר לפנות בוקר, ואומרת לי שרשמתי מינון לא נכון של תרופה, או שרשמתי איזושהי תרופה למטופל, אבל היא לא בטוחה שזו הייתה החלטה נכונה", מספר ד"ר ב' (29), רופא מתמחה בבית החולים מאיר בכפר סבא. "הרבה פעמים אלו טעויות של חוסר תשומת לב, שקורות בעיקר כי אתה עמוס ועייף. אז אתה רושם למטופל תרופה שאתה רגיל לרשום בלי לחשוב על זה יותר מדי, או שמתפלקת לך עוד ספרה במינון שרשמת".

את העייפות והעומס שעליהם מדבר ד"ר ב' מכיר היטב כל רופא מתמחה. "זאת התורנות המפורסמת של 26 השעות, אם לא יותר", מספרת ד"ר נ' (31), רופאה מתמחה בבית החולים רמב"ם בחיפה. "זה החלק היותר קשה בהתמחות. אנחנו עושים תורנויות מיון, אז המשמעות היא שלרוב אין שינה בכלל". לדבריה, התורנות מתחילה ישר אחרי יום עבודה מלא במחלקה. "לרוב אתה מגיע בריצה מהעבודה השגרתית למיון, וכבר מחכים לך שם מטופלים. זו בהחלט עבודה בלי מנוחה. אנחנו משתדלים לקחת הפסקות כדי לאכול ולשתות, אבל באמת שלפעמים אפילו את זה אנחנו לא מצליחים לעשות". בדרך כלל עושה רופא מתמחה שש תורנויות כאלו בחודש, אך לפעמים מספר התורנויות גבוה יותר. התורנויות נמשכות כל זמן שהרופא נמצא בשלב ההתמחות, שנמשך בממוצע כחמש שנים, ובחלק מהמקצועות אף לאחר מכן.

"יש הרבה שסבורים שרופא לא צריך לעבוד יותר מ-12 שעות ברצף. אני בטוחה שזה נכון, אבל אני לא יודעת אם בתוך התקינה הנוכחית זה בכלל מציאותי לייצר מצב כזה", מוסיפה ד"ר נ'. "אני רוצה להאמין ששיקול הדעת שלי לא נפגע בצורה דרמטית אחרי 12 שעות, אבל קצב העבודה שלי בהחלט מאוד יורד. לפעמים אני צריכה לראות 20, 30, אפילו 40 חולים חדשים בלילה, וכשאת נעשת טיפה יותר איטית ההשלכות של זה גורליות".

מספר התורנויות שמתמחה עושה בחודש אמנם הוגבל לעד שש בעקבות שביתת הרופאים ב-2011, אך הניסיונות לקצר את משך התורנות המתישה לפחות מ-26 שעות לא צלחו. בסקר שערך ארגון המתמחים לרפואה "מרשם", העידו 88% מהנשאלים כי העייפות מובילה לירידה בתפוקה שלהם במהלך התורנות במידה רבה.

"לי ברור שכשאני נכנס לניתוח אני דורש מעצמי הרבה יותר ריכוז, או שאני בודק את עצמי הרבה יותר טוב כשאני עומד לשחרר חולה מהמיון", מוסיף ד"ר ב'. "אבל לא כל החלטה חייבים לקבל בו ברגע. מתמחה שאני מאוד מעריך אמרה לי 'בין 3 ל-5 לפנות בוקר, אל תקבל החלטות חשובות מדי', הוא מספר. "אם יש לך אפשרות להשהות משהו, או שאין לך אפשרות להתייעץ עם עוד מישהו, לפעמים זה עדיף. לעיתים אני מוצא את עצמי חולק את הדילמה הזו בכנות עם מטופלים. מטופל שמגיע ב-5 לפנות בוקר למיון ואני לא בדיוק בטוח מה לעשות איתו, והמצב שלו לא קריטי – לפעמים אני אומר לו 'תשמע, אני עייף, אני עובד מאתמול בבוקר. עוד שעתיים יגיע צוות טרי ויגיעו רופאים בכירים שיש להם הרבה יותר ניסיון ממני. בוא נסכים בינינו שאני אתן לך עכשיו טיפול ראשוני כדי שלא יכאב ושלא תסבול, ובבוקר נוודא שתקבל המשך טיפול טוב'. הרבה מטופלים דווקא מקבלים את זה, יש משהו שקונה אותם בזה שאתה כנה איתם וחושף את החולשה שלך, הם מבינים שזה בא מדאגה לבריאות שלהם ולא כי אני עצלן ולא בא לי לעבוד", הוא מספר.

"אבל יש גם מטופלים שלא מבינים זאת. הרבה פעמים הם שואלים למה אני לא מזמין מישהו מנוסה יותר אם אני עייף, ואיך יכול להיות שאין מישהו כזה בבית החולים. אני מבין את התסכול שלהם, עם כל הסבל ואי-הנוחות שזה כרוך בה. אבל לפעמים יש מגבלות של המערכת, ואתה מוצא את עצמך נאלץ לדברר אותה".

בית הספר לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

"אני לא מוכנה שמתמחה ינתח את הילד שלי"

הלימודים לתואר ברפואה הם המקבילה לקורס הטיס של האוניברסיטה, גם מבחינת הקושי וגם מבחינת משך ההכשרה. אחרי שש שנות לימודים מפרכות, מתחיל הסטודנט את שנת הסטאז' בבית החולים, ובסיומה הוא מקבל את תואר הדוקטור המיוחל – מה שמאפשר לו להתחיל לעבוד כרופא מתמחה ולעבור עוד 6-4 שנות הכשרה.

"ברור שכל הורה רוצה שאת הילד שלו ינתח מנהל המחלקה, ויש את האמהות שאומרות 'לא, אני לא מוכנה שמתמחים ינתחו אותו בלילה, אני דורשת שיהיה פה רופא בכיר'", מספר ד"ר ב'. "ואז אתה מסביר שאין אופציה כזו. זה לא מעליב אותי, אני מבין אותם. מה שפוגע זו הדרך שבה אנשים מתבטאים לפעמים, אבל כשבנאדם במצוקה הוא רואה רק את המצוקה שלו. לא אכפת לו שאתה עייף, לא אכפת לו שהמערכת תלויה בדברים מסוימים, לא אכפת לו שקיימת חלוקת אחריות בין מתמחים למומחים שמושתת על כל מיני עקרונות רפואיים. מה שהוא רוצה זה את הטיפול הכי טוב, הכי יעיל, ועכשיו".

"זה קורה כל הזמן", מספר ד"ר י' (29), רופא מתמחה במרכז הרפואי כרמל בחיפה. "אני כל הזמן אומר שהכסף חרא – סבבה, לא ישנים – סבבה, עובדים קשה – סבבה. אבל הרבה פעמים קהל המטופלים הוא משהו שמאוד קשה לעבוד איתו. תראה, לא שופטים אנשים בשעת צערם, אבל וכשאנשים מגיעים למיון, בוא נגיד שלא הטוב יוצא מהם. יש הרבה כפיות טובה מצד המטופלים, והמון זלזול בצוות הרפואי. סביבת העבודה היא מאוד קשה. הרבה פעמים אני מתבייש ללכת לשתות כוס קפה כי אני מרגיש שמסתכלים עליי בעין צרה. אנשים צריכים לדעת שגם אנחנו בסך הכל בני אדם ועובדים לא פחות קשה מהם, וגם לנו מגיע לנוח רגע".

"החוויה הזאת של להיות במיון בבית חולים בישראל היא חוויה מאוד מאתגרת, שגורמת לך לחשוב על הרבה דברים שהיה אפשר לעשות אחרת", מוסיף ד"ר ב'. "כרופא אתה לומד לחשוב על המיון כעל מקום של חירום, שצריך להגיע אליו במצבים שהם חריפים ודורשים מעורבות מיידית. והרבה פעמים אתה מוצא את עצמך במיון מתמודד עם אנשים שהגיעו כי הם מרגישים שאין להם ברירה אחרת, אבל המצב שלהם לא בדיוק עונה להגדרה הזאת".

לדבריו, מדובר בעיקר באנשים שמחכים המון זמן לתורים חשובים כדי לפתור בעיה כרונית שמציקה להם, ומגיעים למיון כי אפסו כוחותיהם והם לא יכולים להמשיך להתמודד עם זה. "אתה מוצא את עצמך בסיטואציה בה אתה נדרש להסביר שבית חולים לא יכול להיות קיצור תורים. זה באמת לא הוגן להגיד לבנאדם כאוב וסובל להמתין חצי שנה לבדיקה, אבל אין שום דבר שאתה במיון יכול לעשות כדי לעזור לו. ואתה מוצא את עצמך מתמודד הרבה עם תסכול של מטופלים ועסוק בכל מיני דברים שבמערכת בריאה יותר לא היו מגיעים בכלל למיון. בתחילת ההתמחות הייתי מאוד ממורמר ומאוד כעסתי על מטופלים בגלל כל מיני פניות מיותרות למיון", הוא מוסיף. "אבל ככל שאני יותר זמן כאן אני מבין שבעצם כולם פשוט מתוסכלים, ויש דברים שבאמת אין להם פתרון טוב בתוך המערכת".

52% מהמתמחים נרדמו על ההגה בדרכם הביתה מתורנות

מסקר שערך ארגון המתמחים לרפואה "מרשם" עולה כי כ-60% מהמתמחים מבצעים שש תורנויות ומעלה בחודש. עוד עולה כי 72% מהמתמחים ממשיכים לעבוד מעבר ל-26 שעות לפחות פעם בחודש, 29% מהם עושים זאת לפחות ארבע פעמים בחודש. בנוסף, 42% מהמתמחים ציינו כי אינם ישנים בתורנות אף פעם, או שבדרך כלל אינם ישנים.

"אני לא בכיינית גדולה, אבל אני יכולה להגיד שזה מאוד מאוד קשה", מספרת ד"ר נ' על התורנויות. "במיוחד ברגע שיש לך ילדים. לי אין, אבל אתה יכול לדמיין איך זה. התורנויות האלה זה דבר מאוד מחייב, ואתה בעצם משבית לחלוטין את החיים שלך ליותר מיממה. אתה כמעט לא זמין לענות לטלפון, אתה בעצם לא קיים מחוץ לתורנות".

"יכולים להיות ימים רגועים יחסית בתורנות, ויכולים להיות ימים מופרעים לחלוטין. אבל לא משנה כמה אתה תעבוד, אתה תקרוס יום למחרת התורנות", מספר ד"ר י'. "אתה כל הזמן עייף, כל הזמן נרדם, זה מאוד אינטנסיבי. אתה מרגיש את זה בכל רגע ביומיום שלך – כשאתה יושב על כיסא, כשאתה נוהג או כשאתה נפגש עם חברים".

מטריד במיוחד הנתון בסקר "מרשם", שלפיו 52% מהמתמחים נרדמו על ההגה בדרכם הביתה לאחר תורנות, ו-10% מהם היו מעורבים בתאונת דרכים לאחר תורנות. "אני לא עולה על ההגה אחרי תורנות, אני מפחדת. כבר קרה שכמה חברים טובים שלי עשו תאונה אחרי תורנות", מספרת ד"ר נ'. "אני מתפלא שהנתון הזה לא גבוה יותר", מוסיף ד"ר י'.

דר אראל בוצ'ינסקי, יור ארגון מרשם

"שיפור תנאי המתמחים שווה לשיפור הרפואה"

ארגון "מרשם", שערך את הסקר, הכריז על עצמו בחודש שעבר כארגון העובדים של הרופאים המתמחים, בנפרד מההסתדרות הרפואית, אחרי שפעל זה שנה וחצי כעמותה ציבורית. "התנועה שלנו נוסדה בערך לפני עשור, והתחילה בתור תנועה של פעילות בסלון", מספר ד"ר אראל בוצ'ינסקי (39), יו"ר הארגון ורופא מתמחה בעצמו בבית החולים מאיר. לדבריו, מאבק הרופאים ב-2011 והיעדר הייצוג של האינטרסים של המתמחים על ידי ההסתדרות הרפואית המחיש כי נדרש ייצוג נפרד למתמחים כדי לייצג את האינטרסים הייחודיים שלהם.

"מה שהשיגה ההסתדרות הרפואית עבורנו היה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. במחאה ב-2011, המתמחים היו כוח מניע שהיה לו לחץ ציבורי ופוליטי, אבל לא היה כאן לחץ ארגוני. הלחץ שהמתמחים הפעילו הביא לתוצאות יפות, בהיותם לא ארגון עובדים, אבל לא היינו מרוצים מהאופן שבו הדברים נאכפו וגם לא מהמשך היחס של ההסתדרות הרפואית למצוקות של המתמחים, שלא קיבלו מענה", מוסיף ד"ר בוצ'ינסקי.

"מרשם" דורשים לשפר את תנאי עבודתם ושכרם של הרופאים המתמחים, בנוסף לשיפור הכשרתם ושמירה על זכויותיהם כמטפלים. כמו כן, דורש הארגון לחזק את מערכת הבריאות הציבורית ולשפר את השירות שהיא מעניקה. "התוצרת של כל נותן שירות נפגעת כשהוא עייף ולא ישן מספיק, אבל התוצרת שלנו קשורה בבריאות ובחיי אדם. כשאנחנו עייפים, בעומס ובתת-תקינה, זה בפירוש אומר שהבריאות של אנשים נפגעת. שיפור התנאים שלנו שווה ערך לשיפור הרפואה הציבורית ולהפחתת התחלואה והתמותה", מסביר ד"ר בוצ'ינסקי.

"מעודד אותי שיש אנשים טובים שמנסים לעשות שינוי, וכן רוצים לשפר ולייעל", אומרת דיקלה, סטודנטית שנה שישית לרפואה בטכניון שכבר לוקחת חלק בפעילויות של ארגון "מרשם". "ידעתי למה אני נכנסת. זה לא שנכנסתי למערכת מהממת, זה ידוע שהרפואה הציבורית בישראל לא משתפרת. המקצוע עצמו מעניין ואני לא מצליחה לחשוב על משהו אחר שהייתי לומדת".

"לדעתי הבעיה הכי גדולה זה התקנים של הקבלה להתמחות", אומר ניר (27), סטודנט שנה שביעית לרפואה באוניברסיטת תל אביב. "המדינה לא התאימה את מספר התקנים כבר שנים, בזמן שמספר הבוגרים רק הולך וגדל. קשה מאוד להתקבל להתמחות, זה נהיה דבר נוראי. נוצר מצב שיש בוגרים שעובדים בחינם ועושים תורנויות בחינם רק כדי להתקבל להתמחות, ולפעמים אפילו זה לא עוזר להם. כולם מנסים לבלוט, מתחנפים ושמים רגליים אחד לשני"

"כשאני רואה חברים שבחרו ללמוד מחשבים או הנדסה ועובדים בהייטק, הלשון שלי יוצאת מקנאה", מספר ד"ר י'. "אני למדתי הרבה יותר שנים באוניברסיטה, משקיע הרבה יותר מהם, והם עושים חיים שחבל על הזמן וגם מרוויחים הרבה יותר. אבל כמובן שיש גם הרבה רגעים של אור, ששימחת למישהו את היום ושכחת מכל החרא. צוות הרופאים והאחיות הם נקודת אור, וגם הרבה מטופלים. אחרי כל תורנות אני אומר לעצמי שאני מתפטר, ויום למחרת אני אומר לעצמי איזה כיף שבאתי לעבודה".

מלשכת שר הבריאות נמסר בתגובה: "היתר משרד הכלכלה קובע כי אורך יום עבודה לא יעלה על26  שעות. נציין כי אנו רואים בחומרה כל חריגה. שר הבריאות, הרב יעקב ליצמן, שלח מכתב למנהלי בתי חולים – במכתב הודגש הצורך והחובה לעמידה בהוראות ההיתר, ובמיוחד על עמידה בשעות עבודת התורנות.

יש לציין כי בשנים האחרונות נוספו תקני רופאים ומתמחים למערכת – החל מ-2011 הוקצו כ-1,000 תקנים, כאשר בשנה האחרונה הוקצו 297.

שר הבריאות נועד עם נציגי המתמחים ותומך עקרונית בעמדתם, אך לא ניתן לפתוח הסכם שנחתם עם הרופאים".