טיים אאוט timeout

עד שנמצא מקום: האמנית טל טנא צ'צקס הופכת כלים פרסומיים לאמנות

| מאת: שרון קנטור

היא לא מסוגלת להשאיר חפצים שווים ברחוב ולא מתביישת באהבתה לצבעוניות ולשמחה. אחרי שקיררה את כיכר רבין עם מאוורר ענק, האמנית טל טנא צ'צקס חוגגת יום הולדת מוגדל בשקל תשעים למוזיאון ישראל. ריאיון דביק

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/06/sizes/DSC5443-h_wo_680_382.jpg
הפכה את המוזיאון לג'ימבורי. טל טנא צ'צקס (צילום: יולי גורודינסקי)

השבוע שבו אניש קאפור מציג בגני ורסאי פסל ענק שהוא מכריז עליו כעל הווגינה של מארי אנטואנט, הוא בהחלט שבוע מצוין לדון בו באובייקטים ענקיים, בפסלי חוצות ובקיומו או אי קיומו של פער בין אכסניה מכובדת לאמנות שובבה. והנה, מוזיאון ישראל חוגג 50, ובין שאר המתנות שהוא מפרגן לעצמו, מוצגת באגף הנוער התערוכה "יומולדת" – אוסף של עבודות שונות שבוחנות את הששון והאסון הקולקטיבי הזה. העבודה שמקבלת את פני הבאים לאגף היא "עוגה עוגה", של המעצבת והאמנית טל טנא צ'צ'קס. מדובר במיצב ענק של יותר מתשעה מ' רוחב, שכולל "עוגה עם צלחת זהב, מנג'ט, סוכריות טופי, בייגלה, כובע יומולדת ענק ומיץ שנשפך – כי אף פעם לא ברור אם אתה בתחילת או באמצע המסיבה".

העבודה של צ'צ'קס מסמנת כמה מגמות עולות: פעפוע של עיצוב לתוך עולם האמנות, או "אורגיה של כל המדיות", כמו שהיא מתארת את רוח התקופה; אירוענות – נהייה של קהל אחר אירועים תחומים בזמן ובקונספט; וכן פריצת הגבול הפיזי בין האמנות לקהל. גם במוזיאון תל אביב וגם במוזיאון הרצליה מוצגות עכשיו עבודות שאפשר לדרוך עליהן או לשחק בהן (אלמגרין ודראגסט בתל אביב, ניר הראל בהרצליה). "במוזיאון אתה תמיד עומד במרחק ואסור לך לגעת בעבודה. היא תלויה על הקיר, היא מאחורי זכוכית, יש גדר", אומרת צ'צ'קס, "המיצב שלי מזמין, כמו אומר: 'בוא תהיה חלק מהחגיגה', ההזמנה היא גם ברמה המושגית – לאפשר לכולם לגעת ולחוות, וגם בהנגשת העבודה לאוכלוסיות בעלות מוגבלויות. המיצב פועל על כמה חושים: יש סאונד ויש ריח של עוגת שוקולד באוויר, אתה יכול למשש – התחושה משכרת, הכל מתעתע ומפתה לגעת. גם אם אתה לא ילד".

בימים אלו צ'צ'קס עובדת על פרויקט המשך למוזיאון, שייקרא "חצר קיץ". גם החצר, שתכלול מגדל מתנות ענק וכיסא יומולדת מופרז, מתאימה לפי צ'צ'קס "בול לערכים שלי, של שמחה, מתיקות, צבע, ילדות".

אלה לא מושגים נפוצים בשיח האמנותי.

"כן, אבל גם ג'ף קונץ או פלורנטין הופמן (האמן ההולנדי שמציב בעיקר חיות ענק באזורים אורבניים – ש"ק) עוסקים בעולמות האלה. אני אדם שמח והעשייה שלי נובעת משמחה".

אצל קונץ רוחשת איזו פרוורסיה מתחת לפני השטח. אצלך קשה לזהות אותה.

"הייתי פראית וברוטלית ופרוורטית הרבה יותר לפני הנישואים. זה מקום שנסגר טיפה".

טל טנא צ'צקס (צילום: יולי גורודינסקי)

עשייה שנובעת משמחה. טל טנא צ'צקס (צילום: יולי גורודינסקי)

בואי נדבר רגע על האתר הזה, הפראי והפרוורטי, שהאישה נאלצת לסגור, על פי רוב, כשהיא נישאת או הופכת לאימא או סתם מתבגרת.

"הפראיות יוצאת בי היום במקום אחר: בתעוזה לעשות דברים משמעותיים וגדולים יותר. פעם הייתי מעִזה לעשות בולבול, אבל בקטן. אולי אני לא מתעסקת בדברים האלה כי אני חזק מאוד באימהות, שזה מקום של 'להיות בסדר'. בראש אני מגלגלת את הסדנה להמצאת אביזרי מין, ואם תסתכלי טוב יש פה פאלוסים אול אובר דה פלייס".

אכן, מבט שני על סדרת "ליטל ג'יינט" של צ'צ'קס, יצירה מתמשכת של כלי הגשה דמויי טוטם העשויים הכלאות של צעצועים צבעוניים – כמו קערת הפירות שקשה להבדיל בה בין הפירות לבין הקערה עצמה – מגלה שהיא אולי מתאימה פחות לאגף הנוער. הסטודיו של צ'צ'קס בקיבוץ משמרות, שבו היא מפקדת ברוך על צוות עובדיה, הוא גן עדן של צעצועים מפורקים ומוכלאים ושל ארגזים מלאים ברגלי בובות ובפרחי פלסטיק. כאילו חבל שלם בסין פירק את עצמו באזור הלולים הישנים בקיבוץ ומרי פופינס עצמה מחכה לו שם, חמושה בדבק חם ובלב חם. "תמיד היו גרוטאות בסביבה שלי, תמיד חיפשתי בערמות חלקים של דברים. לא מעניין אותי ללכת לחנויות, מעניין אותי למצוא דברים שמספרים סיפור".

עם טוויסט בעלילה אולי היית יכולה להיות חסרת בית תימהונית עם עגלת סופר מפוצצת?

"קל מאוד ליפול לשם. כל הכיסים בתיק שלי מלאים בצעצועים שאני אוספת ברחוב. אם אני רואה ילד אני נותנת לו צעצוע, ואם אני רואה צעצוע ברחוב אני מכניסה לתיק. אני לא יכולה להשאיר שום דבר מטריף ברחוב".

תורת המשחקים

"כל החיים שלי ידעתי שאהיה מעצבת", מספרת צ'צ'קס, 43, ילדה לא כל כך טובה פתח תקווה, בוגרת בצלאל שהתחילה ללמוד עיצוב גרפי כבר בגיל 14. יש לה מיקוד במטרה ויכולת ביצוע שמשתווים רק לאלה של ציפי רפאלי או של בן גוריון, ובאמצעותם, לצד הכישרון כמובן, היא הגיעה להיות מעצבת גרפית ב"ביטאון חיל האוויר", ואחר כך גם ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", לא לפני שקיבלה מלגה ללימודים ב־SVA בניו יורק.

הקהל התל אביבי כנראה מכיר היטב את המאוורר העצום שהציבה לפני כשלוש שנים בכיכר רבין. "המאוורר הפך את הכיכר מאפורה למעט יותר צוננת ומחויכת", היא אומרת. כמי שהגיעה מעולם התקשורת והעיצוב, היא חושבת באופן אסטרטגי: "אני קודם כל מוצאת מקום או קונספט. כשרציתי ליצור את הפסל הראשון אמרתי: אוקיי, מה המקום הכי נחשק בישראל? כיכר רבין. מה נעשה שם? זה היה קצת אחרי קיץ 2011, כלומר, היה חם בכיכר, הרוחות להטו. האובייקט עלה מתוך זה. הסוג הספציפי הזה של המאוורר היה בעבר בכל בית. הבחירה בו היא תוצאה של מחקר על ישראליות, על 'טעם של פעם', על נוסטלגיה ועל תל אביביות".

טל טנא צ'צקס (צילום: יולי גורודינסקי)

רעיון עבור קהל יעד. טל טנא צ'צקס (צילום: יולי גורודינסקי)

זה סוג השיח שמקובל יותר לשמוע במשרדי פרסום.

"חד משמעית. אני בתווך, יש בעבודה שלי ערכים משני העולמות. אני משתמשת בכלים של פרסום, אבל אני משוחררת מהמוצר. אני רוצה רק להעביר רעיון. אני מתחילה בהבנה של קהל היעד, של המדיה ושל הקונספט, ואז מצמידה את סוג החשיבה הזה למשהו אמנותי".

המיץ שנשפך ב"עוגה עוגה" והרכות המפתיעה של האובייקטים קורצים לעבודתו של האמן שהשפיע יותר מכל על צ'צ'קס, קלאס אולדנבורג. את הכובע הוורוד היא "מקדישה" לג'ף קונס, את צבעי היסוד של הסוכריות ואת הנקודות שעל הכוסות לרוי ליכטנשטיין. כמיטב מסורת הפופ ארט, גם אצל צ'צ'קס ההתפעמות מתרבות הצריכה מותכת עם הרתיעה והביקורת עד לבלי הכר: "אני מושפעת מהסחורות. זה פתייני, צבעוני, אני שמוטת לסת מול השפע הנוצץ. יש ניגודיות, בין סגידה לסיאוב. אני סוגדת לשפע אבל לא מסוגלת לצרוך אותו".

עבודות מהסוג של פלורנטין הופמן, וגם אולי מסוג המאוורר שלך, יכולות להיות מואשמות בכך שהן "מנחמדות" את המרחב הממסדי, ובעצם מנחמות את הציבור ומשכיחות ממנו את יחסי הכוח האמיתיים.

"גם הארנב של הופמן שזרוק בכיכר, מוטל עם התחת לכנסייה. או הקוף הענק שעשוי מכפכפים – מצד אחד הוא נורא מתוק, אבל יש בזה גם אמירה אנטי צרכנית. השילוב של פאן ושמחה עם ביקורת הוא טריקי. גם השם 'עוגה עוגה' מרמז על חוסר השקט שלנו. זה שיר ילדים מתוק שבעצם מדבר על איך אנחנו מסתובבים כל היום ולא מוצאים מקום".

העבודה שלך הופכת את המוזיאון לג'ימבורי – מחוכם ומעודן, אבל ג'ימבורי. את בעד "ג'ימבוריזציה" של המוזיאון או שאת מחוללת אקטים כאלו רק בידיעה שרוב העבודות יישארו חמורות סבר ומרוחקות? או בניסוח מרגיז יותר: האם המודרניות חזקה מספיק כדי לעמוד מול הפוסט מודרניות?

"אני מרשה לעצמי לעשות את זה בידיעה שהמוזיאון הוא מקום הוא פורמליסטי יותר. מענין אותי לנפץ את החוקיות בתוך המוזיאון. המילה 'ג'ימבורי' היא בדיוק מה שהפחיד אותי: הסקיצה הראשונית לעבודה הייתה של מעין מקדש: עמוד מוזהב של צלחת עוגה שדיבר על סגידה לטקס ולפלסטיק, עם קריצה לעגל הזהב. העבודה שינתה פנים תוך כדי תנועה. ההורדה שלה לקרקע אכן הפכה אותה לג'ימבורי".

אבל למה ילדים צריכים ג'ימבורי במוזיאון? יש להם ג'ימבורי בג'ימבורי, שילמדו קצת היררכיה וריחוק, לא?

"העבודה מוצגת באגף הנוער, שמאפשר לצעירים להתקרב לאמנות. אני מקבלת פידבקים טובים מילדים אבל לא בטוחה כמה הם לומדים מזה על אמנות. הם לא אמורים לטפס על המוצגים, אבל הם עושים את זה וקצת מתהפכת לי הבטן. אני בו זמנית מפחדת מהרדוקציה של זה, רוצה שזה יהיה פיס אוף ארט, ולצד זה אומרת: יאללה, מלחמות בייגלה".

"עוגה עוגה", מוזיאון ישראל, עד 1.3.16

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: b22441f2c9098a8813ba2e