טיים אאוט timeout

כוננות עם שחר: ספר ותערוכה חדשים לאמן שחר סריג. ראיון

| מאת: שרון קנטור

בבית החולים, בבית ועל מדרגות הרבנות – האמן שחר סריג לא מפסיק לכתוב ולצייר. את ההתעסקות התמידית הוא הפך ל"4", ספר מכתבים שכתב לרוני סומק, מתי שמואלוף, לימור מלמד ולבתו סופיה. בראיון הוא מספר על ההתמודדות עם הגירושים, על הצד היצירתי של המחלה ומדוע הכיבוש לא מוכר

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/04/sizes/DSC8620-h_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/04/sizes/DSC8584-h_wo_680_382.jpg
שחר סריג. צילום: יולי גורודינסקי

בימים אלה רואה אור "4", ספרו השלישי של שחר סריג (35) – צייר, סופר, מוזיקאי, עיתונאי ועורך. כמו ההגדרה של יוצרו, כך גם ההגדרה של הספר חמקמקה: "הספר נמצא מחוץ להרבה ז'אנרים", מסביר או לא מסביר סריג, "זה לא ספר מכתבים, זה לא רומן גרפי, זה לא פרוזה". הסיפור, ויש סיפור, מגולל "תקופה של משבר במערכת יחסים, פיטורים, אשפוזים, ילדה, גירושים והאפטר־לייף". 

הספר מכיל רישומים שהם כמעט אילוסטרטיבים לטקסט, בעיקר בדיקות רפואיות ורגעי אשפוז והרבה מהציור הנהדר של סריג, שכברבות מעבודותיו רוקם ופורם אימג'ים של תרבות פופולרית ואל אלמנטים מכובדים יותר כביכול של התרבות, כאיקונות נוצריות.

הטקסט מתנהל באופן דומה לציור. גם בו יש שילוב מכאיב והגיוני של גבוה ונמוך, פניות חדות מדיון בצילום הדיגיטלי כסימולקרה לצורך בקניית טוסטר. זה אולי נשמע פוסט מודרני במובן הרע, אבל זה פוסט מודרני במובן הטוב. סריג יודע לכתוב טוב ויודע מתי לכתוב לא טוב, מתי לאפשר למילים להוליך את המחשבה ולא להפך. וגם בטקסט, כמו בציור, הוא מתבונן, מבחין בפרטים כולם, ומושך מהם חוטים של מחשבה, עד שהיא מתפוגגת או מתפגרת בפינת הפריים הסיפורי. 

"4" מורכב בעיקר ממכתבים לארבעה נמענים: המשוררים רוני סומק ומתי שמואלוף, בתו סופיה טרום לידתה ולימור מלמד.

בספר אין תשובות למכתבים. באמת שלחת להם או שהם "נמענים פנימיים", קטליזטורים לכתיבה?

"כן, הם קיבלו את הטקסטים. יש תקופות שאני מציק לחברים עם מיילים. רוני סומק עונה הרבה בשירים. הוא איכשהו בכל מקום כל הזמן. לדעתי הוא לא ישן לעולם. אפשר לכתוב לו מייל ב־3:30 וב־4:00 כבר תהיה תשובה".

ברומנים רבים, גם כאלו שאינם רומני מכתבים, מוצאים היום אימיילים או הודעות טקסט כחלק מהשפה. מה הביא אותך לשם?

"בשנים האחרונות קראתי בעיקר ספרי מכתבים או יומנים. יש משהו הרבה יותר חזק באנושיות כשהיא קצת פחות ערוכה. האחרון שקראתי זה של פיצג'רלד, שני כרכים ענקיים. המכתבים שלו כל כך הרבה יותר טובים מהספרים".

"4" מכיל מכתבים והסברים לסופיה, בתו שאז עדיין לא נולדה והיום היא בת שנתיים. סריג מתחיל בתקוות ובנשיקות על הבטן הגדולה והמלאה בחיים, ומסתיים בפירוק, בפרידה שלו  מבת זוגו – האמנית והאוצרת שרי גולן. כעת הם מגדלים ואוהבים את סופיה תחת המונח הטכני "משמורת משותפת".

המציאות של היום נדמית כתומכת יותר במבנים משפחתיים מפורקים.

"נכון, הקורלציה בין הפירוק לבין המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה גבוהה יותר. זה הרבה יותר כן, אבל זה לא תמיד קל, לפעמים אפילו ברמה הכי מטופשת ומיידית: ארבע לפנות בוקר, לילדה יש חום ואתה צריך להחליט מה לעשות. למדתי איך להיות הורה ואז איך להיות הורה לבד". 

ומה קורה במה שכינית ה"אפטר לייף"?

"פוסט גירושים זה שוב פנטזיות: אני עדיין רומנטיקן ומאמין במונוגמיה כרעיון. הייתה לי תקופת טינדר. זה כזה סדום ועמורה בחוץ, אני לא יודע אם זה החמיר מאז שהייתי רווק או שככה זה אנשים מבוגרים". 

כן, מבחינתם לשתות קפה זה בדנג'ן.

"אנשים בטירוף, ואני הכי אולדסקול. אני לא רוצה אורגיות ולא רוצה להצליף באף אחד". 

כי הם מחפשים חוויות. מה תספר, שהלכת ל"הדב פדינגטון" והיה נחמד?

"זה עידן של מסחר בחוויות. אפשר פשוט בלי, פשוט לבטל. ב'להפך' של ז'וריס־קרל הויסמנס מסופר על מישהו שיושב באיזו אחוזה ומדמיין שהוא יוצא לטיול. לפעמים עדיף רק לחשוב". 

באחד המכתבים לסופיה, סריג מתנצל בפניה על המחלה. יותר מעשר שנים שהוא סובל מקרוהן, שמתבטא אצלו בכאבים כרוניים. "אני כל הזמן בביקורות ולוקח תרופות. לפעמים זה מחמיר, ואז אני מגיע לבתי חולים, לאשפוזים. יש הרבה חוסר ודאות. המחלה משפיעה על החיים ועל המחשבה אם להיות אבא זה בכלל הדבר הנכון לעשות".

יש משהו במחלה עצמה שמעודד כתיבה? סטייל כשהגוף קורס הנשמה נוסקת?

"אולי ברמה הטכנית, שאתה פשוט שוכב עם מחברת ויש לך זמן. כל כך הרבה זמן אני מצייר או כותב. אם אני נתקע באחד מהם אני יכול פשוט להמשיך למקום אחר. זה שומר את היצירה אינסופית באיזשהי רמה. היום פחות נהוג להתמקד, אבל פחות מדור אחורה זה היה נחשב לא מהוקצע. גם הכלכלה משחקת תפקיד לא קטן: בגלל שאף אחד לא יכול להתפרנס מציור למשל, אז צריך גם להפיק ולאצור וללמד, להמציא את עצמך ולשווק את עצמך ובסוף לראות איך הופכים את כל זה לסדרת טלוויזיה".

שחר סריג. צילום: יולי גורודינסקי

שחר סריג. צילום: יולי גורודינסקי

מפעל ללא פיס

"4" יצא בהוצאה עצמית, בתמיכת מפעל הפיס, וסריג עצמו לא מיוצג כעת על ידי שום גלריה. בגלריות המסחריות קורים לדבריו דברים חמורים: "מעבר להלבנות כספים, קורה שאמנים מגיעים לגלריה להציג וגלריסט אומר להם שהוא רוצה שלוש עבודות לעצמו – אחרת לא יציגו בגלריה שלו. כל התחומים האלה עובדים על רצון טוב ויש אנשים שמנצלים את זה. אני לא מדבר על מישהו ספציפי אלא על כמה בעלי גלריות ותיקים ומבוססים. בזמן שהוצגה התערוכה האחרונה שלי בגלריה רוזנפלד עוד עבדתי ב'את' וב'גלריה'. איכשהו אחרי שנים רבות שבהן הייתי קבור בתוך עולם האמנות, פתאום הבנתי כמה הוא קטן: הרי בתוך העיתון יש מוסף אזוטרי ונידח ובתוכו את החלק האזוטרי והנידח שהוא האמנות. היה משהו משחרר בהבנת המקום של האמנות ביחס לתמונה הגדולה. אנשים רודפים אחרי כבוד והכרה וזה לא מיתרגם למשהו כלכלי, גם אצל אלו שמצליחים לכאורה. גם לגבי הספר – מבחינה כלכלית זה לא משנה אם את מוציאה בעם עובד או בהוצאה עצמית, אבל בעצמית יש לך יותר שליטה על התהליך. אנשים שבויים באיזו מיסקונספציה שאם הם ישחקו את המשחק הם יזכו באיזה פרס, אבל הפרס קטן עד לא קיים. דווקא מתוך ההבנה הזו אנשים יכולים לעשות את מה שהם באמת אוהבים".

לא במקרה סריג מציייר בי־מוביז. הציורים כולם נמצאים בדיוק בנקודה שבי־מובי טוב יושב עליה: בין אימה לצחוק, במקום שבו הפחד תופס את הבטן וגיחוך עולה על הפנים, ולפעמים להפך – כשסיטואציה שחשבת שהיא קומית מתגלית כזוועתית. גרוטסקה חומלת. חלק מהציורים מנהלים דיאלוג עם מבחר המדיה שבה נוצרו, והם כוללים מסכים שונים או התייחסות אליהם. כמה מהטקסטים והציורים מדברים את מלחמת עזה. 

אז איך הכיבוש, נמכר טוב?

"לא. ואני אגיד יותר מזה: יש תערוכות של גורמים כמו רופאים לזכויות אדם וארגונים של 'שמאל רדיקלי', ואפילו הם לא רוצים לקחת את התמונות, כי הכיבוש לא נמכר". 

ואני חשבתי ששמאלנים מכל העולם רצים לקנות. אתה מצייר את עזה ככובש?

"אני מצייר את זה כמישהו שמצייר. שטף הדימויים שהגיעו מהמלחמה מעניינים כמקרה בוחן, חלק מהזוויות אסתטיות נטו כמו איכות הצילום – דימויי המלחמה מגיעים ברזולוציה טובה יותר. הצד האנושי מרגיש אבוד מראש".

אתה יכול לשפוט את זה רק מהבחינה האסתטית?

"כן, כי זה סט הכלים שיש לי. זה כן פוליטי, אבל זה פוליטי דרך הכלי שעומד לרשותי". 

אז המלחמה בעזה מצטרפת לעיסוק שלך בבוליווד ובבי־מוביז?

"אני לא ממש מאמין בשיח הפוסט מודרני הזה. יש הבדל, ויש דברים שהם חשובים יותר וחשובים פחות. זה לא מתוך האחדה. להפך, זה איזשהו ניסיון למפות את הרצף. זה שהכל קשור זה לזה לא אומר שהכל שווה ערך".

4 – ספר ותערוכה מוצגים בסטודיו שוקי קוק, עד 26.4

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 55b3dc2e1049a431900a9b