ראיון עם תמר הירשפלד, יוצרת עבודת הוידאו "ביאנקה ביבשת השחורה"

האמנית תמר הירשפלד צבעה את עצמה בלבן, חבשה פאה בלונדינית מופרכת ונסעה לבלות בחברת השבטים הנידחים ביותר בטנזניה. התוצאה: "ביאנקה ביבשת השחורה", סרט שמדגים את הפער העצום בין שם לכאן

תמר הירשפלד. צילום: גוני ריסקין
תמר הירשפלד. צילום: גוני ריסקין
26 באוקטובר 2014

מיד כשסיימה את סדרת העבודות המוטרפת "שוורצע", המגוללת את קורותיה של דמות צבועה שחור מכף רגל עד ראש, החליטה תמר הירשפלד (30), בוגרת התואר השני בבצלאל, ללכת עד הסוף עם העיסוק בשחור. עם זכייתה במלגה מטעם המרכז לאמנות עכשווית, היא יצאה למסע באפריקה כתשובה ניצחת לאמני המאה ה־20 שנשבו בקסם המזרח האקזוטי. אחרי חודשיים של התערות בשבטים נידחים בטנזניה, כמעט בלי לראות מקלחת ובלי לדבר, הדבר הראשון שעשתה הירשפלד כשחזרה היה להיפטר ממרבית החפצים שהיו לה בארץ.

"אחרי שהסתובבתי חודשיים רק עם תיק אחד על הגב, החיים פה נראו לי כל כך עמוסים", היא מספרת מהסטודיו שלה במרכז תל אביב, שמכיל מספר פריטים צנועים וכמה עבודות בתהליך. אבל אל תטעו, הירשפלד לא חזרה עם תובנות חדשות על חיי כפר פשוטים או עם הארות רוחניות בגרוש. היא נחתה עם בטן מלאה ורעיון לעבודה חדשה – מסע נקמה ברחבי ישראל.

התוצר הסופי שהוליד הטיול לטנזניה מוצג בימים אלו בתערוכה "מחשב מסלול מחדש" במוזיאון פתח תקווה, שחוגג עשור לפעילותו. "ביאנקה ביבשת השחורה" הוא סיפור מסע משעשע ללא נרטיב קוהרנטי שבמרכזו דמות תיאטרלית בגילומה של הירשפלד. פניה של הדמות צבועות לבן ולראשה פאה בלונדינית מגוחכת – מראה הפוך מזה של שוורצע הממזרית ונוטפת המיניות, שבין השאר קיפצה בתחתונים בבית קברות. הרעיון הראשוני של הירשפלד היה להתחקות אחר שבט ההוטנטוטים, שנשותיו ידועות בישבן ובאיברי מין בעלי ממדים עצומים.

"אבל בסוף יצא סרט א־מיני בעליל", היא צוחקת ומטילה את האשמה על הטנזניים שלא שידרו טיפת מיניות.

מתוך "ביאנקה ביבשת השחורה". צילומים: אלעד שריג
מתוך "ביאנקה ביבשת השחורה". צילומים: אלעד שריג

מה פתאום טנזניה ואיך בכלל הצלחת להגיע לשבטים האלו?

"טנזניה היא המקום היחיד באפריקה שאין בו רצח עם. רציתי לנסוע הכי רחוק שאפשר לשבטים הכי נידחים. בטנזניה הייתה לי גם אפשרות ללמד אנגלית בבית ספר שלא קשור לשום ארגון פילנתרופי, כך שרוב הזמן הייתי הלבנה היחידה בסביבה. דרך בית הספר נוצר קשר עם השבטים באזור, בין היתר שבט מוגן של ציידים־לקטים. כדי להגיע אל השבט הזה צריך לשחד אותם בגנג'ה. מלבד השוחד לא ממש עניינתי אותם. הם בפנאן שלהם, יושבים בתוך השיחים. כשהם רעבים הם הולכים לצוד ובשאר הזמן הם פשוט יושבים ובוהים באוויר. המתרגם שליווה אותי סיפר לי שאותם ציידים־לקטים צוחקים על השבטים האחרים שעוסקים בחקלאות, כי מבחינתם הטבע מפוצץ באוכל. מה, אתם חיים בסרט? יושבים ובוהים בתירס עד שיגדל?".

ביאנקה היא הנגטיב של שוורצע. גברת לבנה סטייל לני ריפנשטאהל שנוסעת לחקור שבטים אפריקאיים מנקודת מבט מערבית נעלה. העבודה נוצרה מתוך דחף אנתרופולוגי?

"תהליך העבודה היה מתסכל מאוד מכיוון שלאן שלא הייתי מכוונת את המצלמה, היה יוצא לי סרט טבע או סרט אנתרופולוגי. הציידים־לקטים היו כל כך יפים, כך שכל צילום היה הופך מיד למבט מענג, ואתה רוצה לתת לעצמך כאפה על זה שאתה כזה פלוצר. אבל היה לי ברור שזה יקרה ולכן הייתי חייבת לשים את עצמי במרכז. רציתי רק להיות הדמות הדבילית הזו, הבלונדינית האירופית שמוקפת שחורים. זו התמונה היחידה שהייתה לי בראש כשהגעתי לשם. לא ידעתי מה אצלם ומה תהיה הסיטואציה. בסופו של דבר צילמתי את הדברים שהכי הסעירו או עיצבנו אותי כמו קולוניאליזם, תיירות, מקומיות, פראיות. הכי מרגיזות היו הילדות האירופיות החמודות והאמריקאיות המתוקות שבאו להציל את העולם".

אז העבודה שלך לא מגיעה מחמלה או מרצון לעזור לקהילות מוחלשות?

"היא כן מגיעה משם, אבל בעיניי זה מצב חסר תוחלת. מה שרציתי שתרגישי כצופה הוא שיש פער בלתי ניתן לגישור. כל התנגשות בין האנשים האלו תיצור קטסטרופה או סיטואציה מגוחכת שאין לה שום פשר או מטרה. היה עדיף לאנשים האלו שהיינו עוזבים אותם בשקט ונותנים להם לחיות את חייהם. ניקיון הכפיים הזה מרגיז הרבה יותר מאשר אם היו נותנים להם להתבוסס בתוך המלריה של עצמם".

מתוך "ביאנקה ביבשת השחורה". צילום: אלעד שריג

את לא רואה באמנות כלי לשינוי פוליטי או חברתי?

"שינוי הוא מושג כל כך אמורפי. האמנות היא לא יצרנית, היא לא חלק ממערכת כלכלית, ולכן אין לה ממש את היכולת לשנות סדרי עולם. האמנות היא כמו אחות מפגרת של המציאות – מנסה לחקות אותה או להפוך למוטציה שלה. יש לה יכולת לשנות, אבל כולם שוכחים שזו לא המטרה, זה אולי יכול להיות פועל יוצא. אם אני עושה עבודות פוליטיות או עבודות שנושקות לפוליטי, אז מה, אני אמנית פוליטית? ואם כן, האם אני רוצה לשנות משהו בעולם? בפועל אני לא עושה כלום, אני סתם יושבת, מקשקשת ציורים ורודפת אחרי החלום שלי. זה בדיוק כמו מחאת המילקי – חבורה של בכיינים שכל מה שהם רוצים זה לא לשלם הרבה כסף על מילקי או על טיסות. לא מעניין אותם באמת מה קורה מסביב. מבחינתם מה שמסביב זה רק בידור".

התערוכה במוזיאון פתח תקווה עוסקת בנושאים שעולים בשיחה עם הירשפלד – ההתבוננות המפוכחת והצינית על החוויה האנושית וטשטוש הגבולות התרבותיים והגיאוגרפיים. אמנם לא מדובר בסוגיה פורצת דרך של ממש בשיח האמנותי, אבל התערוכה מצליחה להיות מעוררת מחשבה מכיוון שהיא משרטטת תמונה מרתקת על העשייה האמנותית העכשווית שבין הלוקלי לגלובלי. המיצב של הירשפלד מוצג בנישה צדדית של חלל המוזיאון, סוג של סייד קיק מופרע שמציע מבט אירוני על המשיכה המערבית לפרימיטיבי ולאקזוטי. זהו מתחם סגור ומחניק גדוש במסכים שמקרינים חלקיקים של חוויות וחומרים שאותם אספה במהלך המסע.

מתוך "ביאנקה ביבשת השחורה". צילום: אלעד שריג

הרבה מהעבודות בתערוכה, ובייחוד העבודה שלך, מתאפיינות בעודפות מכוונת. יש תחושה של הצפה חזותית ותוכנית.

"יופי, זה מה שאני תמיד אוהבת שקורה לצופים. העומס הזה משרת את הרעיון שאני מנסה להעביר: אפס בינאריות, אפס דיכוטומיות. אין טוב ורע, אין גבוה ונמוך, אין לבן ושחור. אי אפשר באמת לספר סיפור אחד שלם. אין יומן מסע. יכולתי לערוך מהחומרים שהיו לי סרט ולהגיד לך 'שבי, צפי'. אבל אני בעצמי לא חוויתי את זה ככה".

יש חוויה מכוננת שלא באה לידי ביטוי בעבודה?

"החוויה הרגשית הכי קשה שם הייתה העובדה שלא מתייחסים אליך כאל בן אדם, אלא כבשר לבן שעושה דברים מוזרים ומצחיקים כמו לצחצח שיניים. הייתי במצב תמידי שבו אני מרגישה כמו גוש לבן של גיחוך שמסתובב לבד בין גושי בשר שחורים. זו תחושה מוזרה. אני יכולה עכשיו לדמיין איך מרגיש פליט אפריקאי שמגיע לכאן. היו רגעים ממש קשים אבל הקרבתי את הכבוד שלי למען האמנות".

"ביאנקה ביבשת השחורה", מוזיאון פתח תקווה, עד 24.1.2015