שתי תערוכות שרוצות להחזיר את האמנות המופשטת לגדולתה

אם יש ז'אנר אחד שקיבע את האמנות בתור מדיום אליטיסטי ולא מובן זה הז'אנר המופשט – על הצורות, הקווים והשרבוטים השונים והמשונים שלו. הז'אנר עומד עכשיו במרכזן של שתי תערוכות שמחזירות לקדמת הבמה את שפת האמנות המודרנית מבית מדרשו של קלמנט גרינברג, מבקר האמנות שזנח את הדיבור על ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים של האמנות והאדיר את ערכיה הצורניים ויצר שפה שמתענגת על מונחים כמו "משטחי צבע", "הנחת מכחול", "זיקוק והפשטה" ו"שכבות צבע".

שתי התערוכות עומדות בצלו של אחד הטקסטים המכוננים שנכתבו בשנים האחרונות בנושא המופשט. בשלהי 2014 טבע האמן ומבקר האמנות וולטר רובינזון את המונח "פורמליזם זומבי" ופרץ סכר של ביקורות ודיונים על מעמדה של האמנות המופשטת. רובינזון תקף את אמני המופשט, שהפכו בן לילה ליקירי הגלריות, בתי המכירות והאספנים, וטען שהעבודות שלהם נשענות על הבנה שטחית ורדודה של הז'אנר ומבוססות בעיקר על הרצון להתמקם היטב בשוק האמנות ההולך ומתעצם. מדובר בעבודות אסתטיות להחריד שנראות נהדר כקישוט דקורטיבי לסלון והן יותר עיצוב פנים מאשר אמנות.

שוק האמנות הבינלאומי הרותח הספיק מאז 2014 להצטנן ולזנוח את הז'אנר לטובת הטרנד הבא, מה שאפשר לאמנות המופשטת להוריד את הרגל מהגז ולהתבונן בעצמה מבלי להתנצל או ליפול לקלישאת הפורמליזם הזומבי.

גמל מעופף – שגיא אזולאי. צילום: אלעד שריג

"אנקת המופשט" המוצגת בגלריה האוניברסיטאית מתמקדת בעיקר במופשט גיאומטרי, תת ז'אנר פופולרי מאוד בשנים האחרונות במוזיאונים ובגלריות. אירית טל, אוצרת התערוכה, בוחרת לעסוק במופשט במובן הכי מודרניסטי שיש – שפת הנשגב. האדריכלות הכמעט כנסייתית של הגלריה על העמודים הכמו קלאסיים שלה והקירות הגבוהים והמעוגלים משרתים את הכוונות האלו. בכניסה לגלריה מוצג "רקע דתי", ציור קיר עמלני בגוונים פסטליים של רוני קרני בגובה שמונה מטרים. לצדה ציורים גדושים בחומר של שגיא אזולאי, שמככב גם בתערוכה במוזיאון פתח תקווה, ועבודות מצוינות של נעמה רוט שמשתמשת באלמנטים האדריכליים של הגלריה כדי ליצור חוויה מרהיבה של אור ומרחב. בקומה השנייה מוצגים בין השאר עבודות של אורן הופמן שנעות בין פיסול, צילום וציור, יצירות איקוניות של יעקב אגם שמעטים מעזים להציג בתערוכות בארץ, ופסלי הרדי מייד המשרדיים המצוינים של הילה טוני נבוק. כל אלו מתחברים לתערוכה אסתטית להפליא שלא ממש מצליחה להציע גישות חדשות ל"מופרכותו של המדיום", לדברי האוצרת.

"ציור, למשל" באוצרותו של לארי אברמסון, שגם מציג בה, היא סוג של אנטיתזה לתערוכה בגלריה האוניברסיטאית. התערוכה אמנם נוקטת גישה מתנצלת ודידקטית, אבל מעלה שאלות יותר מעניינות ופחות מודרניסטיות כמו מה הקשר בין המופשט לפוליטי, למה אמנים פונים בכלל לתחום הזה ומה מייחד את האמנות המופשטת משאר הז'אנרים האמנותיים. אברמסון בוחר להעמיד במרכז התערוכה את האמנים עצמם ולא את התיאוריה של הציור. לצד העבודות של האמנים מוצגים טקסטים קצרים שכתבו ובחלל המדיה והקולנוע מוקרנות בלופ שיחות עם כל אחד מהם. רוב האמנים מתקשים לדבר על הציור ונופלים לא פעם למחוזות ההתנצלות, ובכל זאת, מהשיחות ומהטקסטים עולה סיבה מעניינת לגבי החזרה למופשט. רוב האמנים מתייחסים לפנייה למופשט כאל פעולה שמתנגדת לגודש הדימויים שאנשים נחשפים אליהם מדי יום, שטף צרכני של דימויים שהעין רגילה לפענח בשניות. דווקא המופשט האילם, הלא מובן והאניגמטי, יכול להציע התבוננות אחרת על המציאות.

"אנקת המופשט", הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב, חיים לבנון פינת איינשטיין תל אביב, עד 30.11

"ציור, למשל", מוזיאון פתח תקווה, ארלוזורוב 30 פתח תקווה, עד 15.12

ללא כותרת – גלעד אפרת. צילום: אלעד שריג