טיים אאוט timeout

התערוכה החדשה במוזיאון ישראל על הדאדא נראית כמו פרסומת לאיקאה

| מאת: מיטל רז

באורח נס, חוקי הזמן לא חגים על המוזיאונים בישראל, שחוגגים 100 שנה לדאדא כבר 3 שנים. אבל התערוכה החדשה בנושא במוזיאון ישראל מגרדת את תחתית החבית

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/04/sizes/IMJ2257_H_wo_680_382.jpg
עבודה של אלי פוזנר

לפני 100 שנים בדיוק משתנה אחת שינתה את עולם האמנות על פיו. בתחילת אפריל 1917 מרסל דושאן רכש מחנות המפעל של ל.ג' מוט בניו יורק משתנה עשויה חרסינה. הוא חתם בכתב ידו על דופן המשתנה את השם "ר' מוט" והגיש אותה בעילום שם כיצירת אמנות תחת הכותרת "מזרקה" לתערוכה שארגנה אגודת האמנים העצמאיים. חברי האגודה הזדעזעו מהחפץ המשונה שהיה רחוק מלהיות אמנות ופסלו אותו לתצוגה; כאות מחאה דושאן התפטר מהאגודה. הוא העביר את המשתנה לסטודיו של חברו, האמן אלפרד שטיגליץ, שצילם אותה לכתב העת האוונגרדי "האדם העיוור". במאמר מערכת (לא חתום) בגיליון חודש מאי של כתב העת נכתב על המשתנה ועל האמן האנונימי: "אם מר מוט יצר בעצמו את המזרקה או לא – זה בכלל לא משנה. מה שמשנה שהוא בחר אותו. הוא לקח פריט מחיי היומיום, הציב אותו בדרך שבה חשיבותו השימושית מיטשטשת וכך יצר מחשבה חדשה על אותו אובייקט". באמצעות המשתנה, חפץ יומיומי ומזוהם, דושאן הוציא אצבע משולשת לעולם האמנות האליטיסטי, שקובע את ערך יצירת האמנות על פי סטנדרטים חסרי משמעות. המזרקה המקורית אבדה או נהרסה אחרי הסערה הציבורית ונשכחה מדפי ההיסטוריה. אבל בשנות ה־60 היא זכתה למעמד איקוני בזכות 17 העתקים מחודשים שיצר דושאן.

חגיגות 100 שנים לרדי מייד, כמו גם 100 שנות דאדא, נחגגות בשנים האחרונות במאות תערוכות ברחבי העולם. בארץ זה התחיל עם "מן המוכן" שאצרה רותי דירקטור ב־2013 במוזיאון חיפה לציון 100 שנים לרדי מייד הראשון של דושאן, "גלגל אופניים", המשיך בסדרת התערוכות הדי מתבקשת ל־100 שנות דאדא במוזיאון ינקו־דאדא ולאחרונה צוין באירועי הדאדאלנד במוזיאון תל אביב.

עבודה של אלי פוזנר

עבודה של אלי פוזנר בהשראת דושאן

עכשיו גם מוזיאון ישראל מצטרף לחגיגה ומציין 100 שנים למשתנה של דושאן בתערוכה שלכאורה נראית חתרנית למדי – השוואה בין אמנות הרדי מייד לאסתטיקת איקאה. התערוכה, בעיצובו של חנן דה־לנגה, מציבה מבחר משובח של יצירות אמנות (רובן מאוסף המוזיאון) – בהן אחד ההעתקים של המשתנה, "Greater Divide" של מונה חאטום, "חפץ בלתי ניתן להשמדה" של מאן ריי וקופסת הברילו של אנדי וורהול – בתוך חלל שמדמה את השיטוט באיקאה דמוית החללים הביתיים. הביתיות המזויפת ותרבות ה"עשה זאת בעצמך" הם נושאים שמעסיקים לא מעט אמנים בשנים האחרונות, שמשתמשים בתופעת איקאה כביקורת על תרבות הצריכה ותהליך הגלובליזציה של הסחורות (למשל גיא בן נר והעבודה הגאונית שלו "Stealing Beauty", סיטקום על משפחה כל אמריקאית שצולמה ללא רשות בשלוש חנויות איקאה בניו יורק, בברלין ובנתניה).

החיבור בין הרדי מייד לאיקאה מעניין במיוחד בהתחשב בעובדה שמעטים התייחסו למשמעות הבית אצל דושאן ואצל הדאדא, שניסו למוטט את ההפרדה בין האמנות הגבוהה לחיי היומיום. הם עשו את זה על ידי שימוש בחפצים בייצור המוני שאפשר היה למצוא בכל בית: קולבים, כיסאות, מזוודות, מתקן לייבוש בקבוקים וכדומה. הרדי מייד של דושאן ושל אמני הדאדא ייצג למעשה את החיים הקפיטליסטיים ואת הפטישיזם המסחרי במיטבם.

מונה חתום, Grater Divide

מונה חתום, Grater Divide

למרות החיבור המעניין, התערוכה במוזיאון ישראל רחוקה מלמצות את הפוטנציאל שלה ונראית כמו מפגן ראווה של אוספי המוזיאון או כפרסומת מלוקקת לאיקאה. השאלה שנשאלת בכל התערוכות שמוקדשות לדושאן ולדאדא בשנים האחרונות היא איך הם השפיעו על האמנות העכשווית. התשובה לא נמצאת בתערוכה הזאת – היא בעיקר מצביעה על העובדה ששפת האמנות הופכת להיות שפת הסחורה. אצל דושאן האובייקט היה אמצעי לייצור ידע, וכאן האובייקט הוא חוויה בידורית קניונית בסגנון איקאה. אירוע בידורי שכזה ייערך בראשון (9.4) בו יציין המוזיאון, יחד עם מוזיאונים נוספים ברחבי העולם שמחזיקים בעותק של המזרקה ביניהם הפומפידו בפאריז והטייט בלונדון, 100 שנים להצבת העבודה המקורית. כל מי שיגיע למוזיאון בין שלוש לארבע אחר הצהריים ויזדהה בכניסה למוזיאון בשם "ר. מוט", ייזכה לכניסה בחינם. בכמה מוזיאונים מתוכננים גם אירועי דאדא ברוח המשתנה וצילום סלפי למזכרת.

בקטלוג, שמעוצב גם הוא ברוח הגרפיקה ה"איקאית", כותבת האוצרת עדינה קמיאן קשדן שהתערוכה נולדה בעקבות הרכש החדש של המוזיאון (כמה מפתיע), "בלי כותרת (קרש גיהוץ)" של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה, עבודת רדי מייד שהיא מעין פנטזיית סירוס סדיסטית. לא מעט עבודות בתערוכה נישאות על הזעם הפמיניסטי של אמניות רדי מייד "ביתי" משנות ה־60 ועד שנות ה־90. למשל "לקק וקרצף" המפורסם של ג'נין אנטוני, שפיסלה בעמלנות דיוקנאות עצמיים עשויים סבון שבו התרחצה ושוקולד שליקקה, או עבודת הווידיאו של מרתה רוזלר מ־1975 "הסמיוטיקה של המטבח", שיר הלל לעקרת הבית המיואשת. אוסף העבודות המצוין של האמניות האלה היה יכול להיות קרקע פורה לתערוכה עם אמירה משמעותית ופחות מתחנפת.

"אין כמו בבית", מוזיאון ישראל, דרך רופין 11 ירושלים, עד 29.7

מרסל דושאן, "מזרקה"

ה"מזרקה" של דושאן שהתחילה הכל

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: f6cade6219a60313f281