זול אך אלגנטי: "לילה טוב עם אסף הראל" חתרנית ואמיצה מדי לישראל
בלי תקציב, מחוץ לפריים טיים, עם כותבים מצוינים וביצים של שור, תוכנית הלייט נייט האנרכיסטי של אסף הראל היא קאלט בהתהוות. אם היא תאריך ימים זה יהיה הנס הכי כיפי שקרה בטלוויזיה הישראלית במשך זמן רב
התוכנית החדשה של אסף הראל, ששב לזירת הלייט נייט 12 שנה לאחר הסיבוב הקודם (וקצר הימים) שלו, בראש מורם ובהמון הומור עצמי, יכולה להרתיע במבט ראשון. היא אפילו עשתה זאת למבקרי טלוויזיה מסוימים שראו בסט המינימליסטי שלה ובכתיבה המתחכמת סוג של זריקת זין. אבל "לילה טוב" מוכיחה שקומדיה טובה לא זקוקה להפקה יוקרתית. אולי זו סתם ספקולציה, אבל נדמה שהסט הצנוע, היעדרו של קהל ואווירת התקציב הדל הכללית אינה בהכרח בחירה אסתטית אלא דרכו של הראל להרים תוכנית בתקציב שוודאי אינו משתווה לזה של "היום בלילה" של ערוץ 2, תוך שהוא מפנה את המשאבים ליעדים אחרים – הכותבים.
סביר שהכותבים הצעירים, המוכשרים וברובם חסרי הניסיון הטלוויזיוני של הראל לא חוזרים הביתה במרצדס, אבל אין ספק שכדי להחזיק נבחרת גדולה כל כך של כותבים (ככל הנראה הגדולה ביותר על המסך המקומי), יש לקצץ במקומות אחרים (מזל שלא בפתיח המבריק, הקליט והמהנה כל כך בבימויו של נועם ורדי). כך או כך, האסתטיקה אינה העיקר, ומי שלא מסוגל להתקדם מעבר לרקע הדל מפספס את מה שיש ל"לילה טוב" להציע – כתיבה חתרנית ומשובחת. הראל קיבץ את מיטב סצנת הסטנד־אפ המתפתחת של תל אביב – גברים ונשים חכמים, מרעננים ומושחזים שוודאי לא חלמו שערוץ מרכזי ייתן להם במה אינטנסיבית כל כך. הראל, כותב מוכשר בעצמו, היה חכם מספיק כדי לדעת שהוא לא יכול להחזיק תוכנית שלמה על כתפיו, ודאי כשהאישיות הטלוויזיונית שלו חביבה ודובונית הרבה פחות משל מתחרו גורי אלפי. ארסנל הכותבים המוכשרים והחמודים שלו מגבים אותו בוורסטיליות ובגישות שונות לקומדיה שלכולן מכנה אחד משותף – אומץ.
עצוב להודות בכך, אבל "לילה טוב עם אסף הראל" היא תוכנית חתרנית מדי לישראל של 2016. היא נישתית, ברנז'אית, שמאלנית, הומניסטית ולא עושה לצופים חיים קלים. מי שלא מבין את הבדיחות שמספרים על הרכבת – שלא יעלה עליה. הראל וכותביו לא מפחדים, החל מהתוכנית הראשונה, מעמדות לא פופולריות בנושאים נפיצים כמו הטרדות מיניות, לגליזציה של סמים קלים או נטלי כהן־וקסברג. זוהי חרב פיפיות, שכן מצד אחד הם מצליחים ליצור כמה מהרגעים הטלוויזיוניים המונומנטליים והקאלטיים של הטלוויזיה הישראלית; אך מצד שני, יש להניח שבישראל אורך חייה של תוכנית שבה המנחה שואל (את משטרת ישראל, לא פחות!) אם מותר לזיין את דגל המדינה יהיה קצר ימים ממש כמו הסיבוב הקודם. מסתמן שהראל עצמו יודע זאת ודואג לקרוץ לעברו הטלוויזיוני הסוער בכל הזדמנות. הוא יודע שיש סיכוי טוב שגם הקדנציה הזאת תהיה קצרה, אבל הפעם הוא מרוקן את כל המחסנית מלכתחילה, כדי להשאיר חותם שילווה אותנו בשנים שלאחר לכתה עם מערכונים שעוד ימשיכו לרוץ בפייסבוק ופאנצ'ים ששווים ציטוט. במובן מסוים אנחנו כבר מתגעגעים.
שורה תחתונה: אנרכיה בערוץ 10
ציון:
