מראה שחורה

"בלאקפיש" הוא ההתגלמות המוצלחת ביותר של ז'אנר הדוקו־אקטיביזם וסרט שאתם חייבים לראות

מתוך הסרט "בלאקפיש"
מתוך הסרט "בלאקפיש"
19 בדצמבר 2013

בלאקפיש, yes VOD

תחילת שנות האלפיים סימנו את הדוקו־אקטיביזם כתופעה התרבותית החשובה ביותר של חילופי האלף. מייקל מור הכה עם "באולינג לקולומביין", מורגן ספרלוק שבר קופות עם "לאכול בגדול" ואפילו חבר השופטים של פסטיבל קאן בחר להעניק את אחד מפרסי הקולנוע היוקרתיים בעולם ל"פרנהייט9/11", יצירה שהבמאי שלה יעיד בעצמו ששפה קולנועית מפותחת אינה בין סגולותיה. לרגע היה נדמה שה־99 אחוזים מצאו את קולם, שאדם אחד עם מצלמה דיגיטלית ותקציב זעום יכול להוריד גם תאגיד ענק על ברכיו, שהאנדרדוג סוף סוף מצא את הדרך לייצר תנודות במציאות.

אלא שמה שהתחיל כפרץ של יצירתיות לוחמנית הפך מהר מאוד למניירה. מבול סרטי דוקו תקפו כל נושא מתעשיית המזון והמשבר הכלכלי של 2008 ועד ציד דולפינים ביפן. "האמת שהתקשורת הממוסדת לא מספרת לכם" הפכה לשורת מחץ שחוקה במערכת שיווק אופנתית. לפתע כבר לא היה פשוט לנווט בין סרטים שמאחוריהם עומד סיפור ראוי ומטופל בקפידה ובין יצירות של טרמפיסטים שמצאו דרך קלה להסתובב בין פסטיבלים בעולם. פחות מעשור אחרי שהנשיכה שלו זיעזעה את העולם נדמה היה שנותר מעט מאוד מהשיניים החדות של הדוקו־אקטיביזם.

אל תוך המציאות המורכבת הזאת נוחת "בלאקפיש", אחד הסרטים הדוקומנטריים המדוברים של השנה, ששודר השבוע ב־yes. הסרט יוצא לחקור את הסיפור מאחורי פארקי המים "סי וורלד" והכוכב הגדול שלהם, לוויתן הקטלן, כשהטריגר ליצירה הוא מותה של דון בראנצ'ו, מאמנת בפארק שנהרגה בידי לוויתן ב־2010. מהר מאוד מתבהר שיש ל"בלאקפיש" את כל התחמושת הדרושה – החל מסיפור לכידתם הבלתי חוקית של הלוויתנים לפני 40 שנה, דרך שיטות האילוף האכזריות של הפארקים ועד לנתונים אודות רווחים של מיליארדים שגורף תאגיד הבידור הימי. אלא שבדיוק במקום שבו רוב הבמאים מסוגה בוחרים להכות בעוצמה על השולחן בצדקנות, היוצרת גבריאלה קופרתווייט לוקחת פנייה חדה ובוחרת להפוך את סרטה לסיפור אהבה בלתי אפשרי שסופו ידוע מראש.

בצדה האחד של הטרגדיה, שמזכירה יותר את "רומיאו ויוליה" מאשר סרט של מייקל מור, מצויים המאמנים: אוהבי חיות תמימים בשנות העשרים לחייהם שהיו משוכנעים שהגשימו את החלום כשנכנסו לעולם המופלא של "סי וורלד". מהר מאוד הם מגלים את רוטינת ההתעללות שמאחורי המופעים הנוצצים, אך שיכורי התפעמות מהיצורים המופלאים שמופיעים איתם, הם מקווים שנוכחותם תוכל להמתיק במשהו את חייהם הנוראיים של הלוויתנים. מהצד השני נמצאים יונקים ימיים אינטילגנטיים בצורה יוצאת דופן, רגישים וערכיים לפחות כמו בני אדם, שהופכים למכונות קרקס בעקבות מסכת שיטתית של התעללויות. טיליקום, הלוויתן שאחראי למותה של דון בראנצ'ו ועומד במרכז הסרט, הוא רוצח סדרתי עם מורכבות אמוציונלית שלא הייתה מביישת את טוני סופרנו, כשהדיוקן הפסיכולוגי ש"בלאקפיש" משרטט לו הוא מהמרתקים שנראו על המסך מזה זמן רב.

גל ההחרמות של "סי וורלד" בעקבות "בלאקפיש" בהחלט מעיד על היעילות של הסרט הזה ויש יסוד סביר להניח שהוא ישים סוף לפארקי המים ולהתעללות שעומדת בבסיסם. אבל כל זה הוא רק בונוס לחוויית הצפייה ביצירה המופלאה הזאת, שמעוררת מגוון רחב של רגשות שנעים בין אמפתיה במובן הכי בסיסי שלה, התפעמות אמיתית מכוחו של הטבע, שאלות מטרידות בקשר לגבולות התודעה האנושית וכעס כלפי אמות המידה של העידן שבו אנו חיים. הרבה מעל הכל, "בלאקפיש" יגרום ליונק ימי במשקל שש טון שעד לפני רגע לא ידעתם עליו דבר, לחדור לכם ללב וללוות את מחשבותיכם במשך ימים ארוכים. עכשיו תשאלו את עצמכם מתי הפעם האחרונה שדמות אנושית הצליחה לעשות את זה.

שורה תחתונה: הסרט הכי מרגש שתראו השנה