ביום של הפצצה

ביונסה – Beyoncé

יש משהו נעים ונינוח, ובעיקר מרגיע מאוד באלבום החדש של ביונסה, שמגיע אחרי מטח אלבומי פופ נשיים מורעבים לתשומת לב כמו רוטוויילרים שלא אכלו שבוע ותוקפניים באותה מידה. זה לא רק האופן שבו הוא יצא לאוויר העולם, בטוח בכוחה של ביונסה לעורר מהומה גם בלי נענועי ישבן ובילד אפ מוקדם; זה השקט הממשי שקיים בו, כמעט בלתי נתפס מול הלהיטים הרועשים וקצרי הנשימה של ליידי גאגא, בריטני או ריהאנה, שלא מעזות לשתוק לחצי שנייה מפחד שהילדים ישתעממו וילכו לאהוב מישהו אחר. יש בהחלט מצב שזה האלבום עם היחס הכי קיצוני בין כמות השקט – בין תוף אחד לשני, אחרי משפטים שנשארים להדהד בחלל – לפרופיל התקשורתי הגבוה שלו. משהו כמו ה"Gravity" של עולם הפופ. וזה כאמור נחוץ כמו אוויר לנשימה, וגם מצריך מידה גדולה של ביטחון מצד ביונסה, שדואגת שהאלבום, בהפקת סוללת מוזיקאים רחבה כמנהג הימים האלה, יישמע בכל זאת הרמטי, אחיד, אבל לרגע לא משעמם.

בקטע "No Angel" למשל, הז'יטונים מונחים על ביט שרקחה קרולין פולאצ'ק מהרכב הסינתפופ המעולה Chairlift, והתוצאה היא שילוב בין בלדת פתיינות מודרנית לפסקול מהאייטיז של ריואיצ'י סקמוטו. ב"Partition", על שם אותה מחיצה בלימוזינה שביונסה מבקשת להוריד כדי שיהיה אפשר להזדיין בפרטיות, הפזמון הביונסאי הטיפוסי מופשט מבגדים ומערוצי סאונד מיותרים כדי לגולל עלילות סקס בהילוך סופר אטי ("הרדיו אומר – ספיד איט אפ, אז אני לוקחת את זה לאט"). "Rocket" הוא כבר ממש חוברת הדרכה שמתחילה במשחק מקדים, ממשיכה בדימויים גיאוגרפיים לסקס ואחרי ארבע דקות של קרשנדו, מגיעה לאורגזמה עם גניחות סטייל דונה סאמר. ובכלל, מי שחשב שמכסת החרמנות בהפקת טימבלנד כבר מוצתה השנה עם שני חלקי האלבום של ג'סטין טימברלייק, מקבל כאן מנה נוספת של סקס והפעם מהצד הנשי של המערכה. והיא זחוחה ויהירה פחות מהגרסה של טימברלייק, ובמקום תזמורות שמנוניות, סוחבת לחדר המיטות מכונות תופים ובסים אלקטרוניים שטובים כנראה לישיבה על הסאבים ברגליים מפושקות.

נכון שהרוח הג'קסונית של "Blow" – ואתם כבר יודעים על מה השיר הזה – מוצאת את פארל וויליאמס במצב רוח קצת אוטומטי. ושהסינגל העתידי "XO" בכל זאת נוגע בקיטש איצטדיונים. לא בטוח גם שביונסה, שחשבון הבנק שלה רופד בזכות לא מעט קמפיינים לאופנה וליהלומים, היא האדם הראוי לשיר את "Pretty Hurts", שכולו ביקורת על תעשיית היופי האמריקאית. אבל מוזיקלית "Beyoncé" מראה שהצלחה יכולה להיות פתח לחופש יצירתי שנשען על ביטחון, ולא רק לייצור להיטים כדי להמשיך ולבצר את מעמדך בפסגה. ב"Hunted", קטע אפל עם הפקה פרפקציוניסטית באמת מרהיבה, ביונסה אפילו נותנת בקטנה לחברות התקליטים, בטקסט שמשכנע יותר מכל כוכב פופ אחר שניסה השנה לצייר את הכלא שבו הוא חי, והיו לא מעט כאלה. ביונסה עושה בית ספר לא רק למתחרות שלה אלא גם לקניה ווסט, לבעלה, ולכל מסכמי 2013 שרגע לפני סוף השנה צריכים לפנות מקום חדש ברשימה.