מסקרה, דם, אפר וזרע: על האלבום הנהדר של פאדר ג'ון מיסטי

פאדר ג'ון מיסטי הופך את החינוך הדתי שקיבל, את הלכלוך של הקאנטרי־רוק ואת העקמומיות הטבעית שלו לאלבום נהדר

פאדר ג'ון מיסטי
פאדר ג'ון מיסטי
26 בפברואר 2015

החבר שנכנס הביתה שמע את המוזיקה שהתנגנה ברקע ושאל, "זה ג'ון גרנט?". אבל זה היה "I Love You, Honeybear", שיר הנושא המופלא מהאלבום החדש של פאדר ג'ון מיסטי. את הבלבול עם גרנט, שבאחד משיריו הידועים מספר על "TC and Honeybear", אפשר בהחלט להבין. קול הבריטון הרך, התזמורים הגדולים והנטייה להלקאה עצמית הופכים את גרנט ואת ג'ון מיסטי, שם הבמה של המוזיקאי ג'וש טילמן, למעין בני דודים מוזיקליים. גם העבר בלהקות רוק – גרנט בצארז, טילמן כמתופף לרגע של הפליט פוקסז – הוא נקודת השקה, שמשלימים אותה ארשת הפנים חמורה ולוק של חוטב עצים.

בניגוד לזה של גרנט, "האניבר" של ג'ון מיסטי מוקדש דווקא לאישה ומתהדר בעקמומיות נהדרת, הנאמנה לנטייה הכללית שלו ככותב שירים יוצא דופן. על פניה זו בלדת שלושה רבעים סנטדרטית ששורשיה נטועים עמוק בקאנטרי־רוק האמריקאי הקלאסי. אבל תחושת הנורמטיביות של השיר מתפוגגת ברגע שמריחים את החומרים שמדביקים את האהבה של טילמן, אלה שמרוחים על הסדינים המשותפים. "מסקרה, דם, אפר וזרע", הוא מתאר אותם בהתחלה. "אני הבאתי את הדיכאון של אימא, את את הבוז של אביך ואת הסכיזופרניה של דודה שלך", הוא מוסיף בשורה אחרת. גם המהלכים ההרמוניים של השיר מתנהגים כאילו לא טוב להם בתוך עצמם והם מנסים לברוח הצדה בכל רגע שהשיר נהיה נינוח מדי. כאילו טילמן מצא את המסילה שתיקח אותו דרומה אבל במקום לעלות על הרכבת בחר לתת לה חבטות קטנות מהצד עד שתרד מהפסים.

טילמן הוא הרומנטיקן־ציניקן שהפנה עורף לחינוך האוונגליסטי שקיבל אבל מרגיש הכי אמיתי תחת שם מפוברק של מטיף דתי. הוא בעל הומור דק וזקן עבה, ושניהם לא מצליחים להסתיר את הפגיעות ואת החרדות שלו. ב"Bored in the USA" הוא שר בקול מלא התכוונות על ההלוואה שלקח כדי לממן את החינוך שלו – שניהם חסרי תועלת באותה מידה, ומדביק בקצה כל שורה צחוק מוקלט של סיטקומים מקופסת שימורים (בהופעה אצל דיוויד לטרמן זה קצת בלבל את הקהל).

שיר אחר נקרא "The Night Josh Tillman Came To Our Apt"- המשפט שהגרופית בשיר תאמר לחברים שלה כשתשוויץ בזיון איתו. על רקע פעמונים וגיטרות סיקסטיז שנשמעים ממש כמו "Sunday Morning" של הוולווט אנדרגראונד, טילמן מצליח לכרוך לא מעט תובנות דילניות ארסיות מאוד על מגע מיני עם סלבריטאים כמאשש את תחושת הקיום של האדם הקטן; על אמריקאים לבנים ומשועממים שרוצים להיות אותנטיים ומלאי נשמה כמו "השחורים" (הבחורה בשיר טוענת שהיא נשמעת כמו זמרת הג'אז שרה וון. מין הסתם היא לא); ועל עצמו, שמשתף פעולה עם כל זה, כלומר לא רק עם הסקס הנצלני אלא גם עם האספירציות המוזיקליות של בחור לבן ממרילנד שכותב שירי נשמה מיוסרים ומטביל אותם בגוספל. אל תקשיבו לו. הוא עושה את זה מצוין.

השורה התחתונה: ג'יזס כרייסט, זה סופרסטאר