אימפריית החמידות

"מסעות אודיסאוס", הצגת הילדים הראשונה של תיאטרון גשר, מתאפיינת במשחק משכנע, בכתיבה מצוינת ובהתייחסות רצינית ומכבדת לנושא, לעצמה ולצופים

"מסעות אודיסאוס". צילום: כפיר בולוטין
"מסעות אודיסאוס". צילום: כפיר בולוטין
29 באפריל 2014

החל בהצגות מרובות סלפסטיק וטפשת, עבור במיזמים מסחריים (חלקם מצוינים) וכלה בהצגות חינוכיות – יש בישראל של השנים האחרונות היצע תרבותי עשיר לילדים, אבל עדיין לא עשיר מספיק, בייחוד אם לוקחים בחשבון גם את ההנאה של המבוגרים המלווים. החסך מורגש במיוחד בתחום הצגות ילדים שנועדו פשוט לספר סיפור מוצלח בסטנדרטים גבוהים כאילו מדובר בהצגה למבוגרים, בלי להחניף להורים ובלי להתעקש על מוסר השכל. "מסעות אודיסאוס", הצגת הילדים החדשה והראשונה של תיאטרון גשר בחרה בנתיב הזה ומספרת לא סתם סיפור, אלא את אחד הסיפורים העתיקים ביותר בתרבות המערב – סיפור מסעו הביתה של אודיסאוס מלך איתקה, הערום בבני יוון. אודיסאוס, שהגה את תעלול סוס העץ בטרויה, שאהבתו לפנלופה ולבנו החזירה אותו הביתה כעבור 20 שנה שעשר מהן עברו עליו בנדודים, אודיסאוס שההצגה מתעלמת מתפקידו במלחמת טרויה לטובת התמקדות בחלקים מעלילותיו בדרך הביתה, בין השאר הירידה לשאול, העצירה באי של קירקה והמפגש עם הקיקלופים.

את תלאותיהם של אודיסאוס והמלחים שלו בחר המחזאי רועי חן לעטוף בסיפור מסגרת שגיבורו הוא טל, ילד בן זמננו שאביו הארכיאולוג נוסע לעשרה ימים ומצייד אותו לפרידה בספר עבה שהקריאה בו תקצר את הזמן עד לשובו. טל מקבל את האמירה כפשוטה ושוקע בסיפור האודיסיאה, וזהותו של האב מתערבבת במהרה עם זהותו של אודיסאוס, כשם שהאם שנשארה איתו מאחור הופכת לחלופין לפנלופה, לקירקה ולסירנה, עד לשיבה המוצלחת הביתה. סיפור המסגרת המינורי הזה, שגם הוא לא נטול כאבים כמו שמלמדים הרמזים העדינים על קרע בין ההורים, מאפשר לצופים הצעירים רגעי מנוחה ומפלט מהסערה שמאפיינת את סיפורם הקצבי, הסוחף והתובעני של אודיסאוס והמלחים שהשיחות ביניהם – טיפוסים שוחרי טוב, מלאי מגרעות קלות ותמימים כמו ששום אדם שמאחוריו עשר שנות מצור ומלחמה לא יכול להיות – הן ההפוגה הקומית הקלה בהצגה וההתאמה המשמעותית ביותר שנעשתה במחזה לטובת הצרכים הרגשיים של קהל צעיר.

צילום: כפיר בולוטין
צילום: כפיר בולוטין

ככלל "מסעות אודיסאוס", שכמעט אין בה ניסיונות מוגזמים להתחבב על הקהל, מתאפיינת במשחק משכנע, בכתיבה מצוינת ובהתייחסות רצינית ומכבדת לנושא, לעצמה ולצופים. היחס המכבד הזה קנה את לבו של הקהל, שהגיב בריכוז לא אופייני. אולם שלם של בני 4 עד 14 ששוררת בו דממה מוחלטת שלא מופרת בשום ציוץ ושום קיטור, בשום בקשה ללכת לשירותים ובשום רשרוש שקית חטיפים, הוא לא עניין של מה בכך. כשיגדלו, גם אלה מהם שכבר ראו בחייהם עשרות הצגות יזכרו את היום הזה כביקור הראשון שלהם בתיאטרון.

השורה התחתונה: גם לקחתם את הילדים להצגה מרתקת וגם עפתם על עצמכם בזכות החינוך הקלאסי שנתתם להם