בלש אמיתי

האישה באגם,  ריימונד צ'נדלר. מאנגלית: אסף שור. 280 עמודים, הוצאת כתר

פיליפ מארלו, בלש שלא מטפל בענייני גירושים, נשכר לחפש את אשתו של דירייס קינגסלי, קריסטל, שנעדרת כבר חודש שלם. קריסטל הודיעה לבעלה שהיא החליטה להיפרד ממנו, אבל הוא חושש שנטייתה לגנבות עלולה לסבך אותה ולהכתים את שמו הטוב. חוץ מזה הוא אוהב אותה. מאוד. מי שראה את "ביג ליבובסקי" לא יתקשה לזהות את התבנית ששימשה את האחים כהן, ולא במקרה. "האישה באגם" מאת ריימונד צ'נדלר ראה אור לראשונה ב־1943 והפך לאחת הקלאסיקות של הספרות הבלשית, ובצדק – הוא קלאסי, אך לא מיושן. גם אם פתרון התעלומה לא יפתיע את מי שקרא בלש אחד או שניים, העלילה תעורר עניין באופן שבו היא מתגלגלת מתחילתה ועד סופה, וכך גם תפקידו של פיליפ מארלו בתוכה.

מארלו נע בספר כצופה לא מעורב, כמשתתף כמעט פסיבי. אמנם בדרכו הוא ייתקל בגופה אחת או שתיים, יעמוד בסכנת חיים פעם או פעמיים ואפילו יפתור כמה תעלומות רצח, אבל הוא פועל כמספר שרק מתאר את מה שעיניו רואות, כמי שכל פעולותיו נועדו לאפשר לו להמשיך לנוע ולתאר את מה שהוא רואה, כמעט כאוחז מצלמה. ובאמת, בעיבוד הקולנועי של הסרט בחר הבמאי רוברט מונטגומרי להציג את כל ההתרחשויות מנקודת המבט של מארלו, כמו במשחקי פעולה בגוף ראשון. את דמותו של מארלו אנו רואים בסרט רק כשהיא משתקפת במראות, ובדרך כלל אנו רק שומעים את קולו.

"האישה באגם" מלא בתיאורים מתחילתו ועד סופו, וראוי לציין בהקשר זה את התרגום הנהדר של אסף שור. כל דבר שמארלו רואה מתואר על ידיו בפרטי פרטים. אלו תיאורים מפורטים, כמעט בנאליים, של רהיטים ושל משרדים ושל בני אדם, אבל כל תיאור עשוי להיות פתח לפיוט. מלבד יופיים, לתיאורים המפורטים יש תפקיד. מארלו מקפיד לתאר כל מה שהוא רואה, אבל רק את מה שהוא רואה. בפתיחת הספר למשל, כשהוא מחכה לפגישה עם קינגסלי, מספר מארלו: "מאחורי שולחן שטוח, בקו ישר מול הדלתות ישבה יפהפייה גבוהה, דקה וכהת שיער. שמה, על פי אותיות התבליט שבלוחית הנטויה שעל שולחנה, היה מיס אדריאן פרומסט". האם היא מיס אדריאן פרומסט? כנראה כן, אבל מארלו לא מוכן ולא רוצה להתחייב בעניין זה. לכאורה התיאור הוא אובייקטיבי לחלוטין, אך תמיד זו זווית הראייה של המספר, המתאר לנו את מה שהוא רואה ולאו דווקא את מה שהוא חושב. מראה העין הוא הדבר היחיד שאפשר להסתמך עליו, ומה שהבלש רואה הוא גם מה שאנחנו רואים. אבל מראית העין עלולה להיות גם הדבר המטעה ביותר. לא מה שאנחנו לא יודעים, אלא מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים הוא שמסתיר את האמת.

השורה התחתונה: ב"האישה באגם" הכל גלוי ומתואר לפרטי פרטים, ובכל זאת האמת מסתתרת