על מצבו של האדם: "כניעה" חשוב, אך הוא לא פסגת יצירתו של וולבק

ב"כניעה", מישל וולבק מדמיין את צרפת ביום לאחר עליית האסלאם לשלטון. הספר השערורייתי הוא אמנם לא פסגת היצירה של הסופר, אך התזמון הלא יאמן שבו יצא הופך אותו לחבית נפץ מעוררת מחשבה

מישל וולבק. צילום: Gettyimages
מישל וולבק. צילום: Gettyimages
11 בפברואר 2015

כל ספר חדש של מישל וולבק, ה-enfant terrible של הספרות הצרפתית, מלווה בהמולה תקשורתית השמורה בדרך כלל לאלבום חדש של כוכבי פופ. אך הבאזז סביב ספרו האחרון, "Soumission" ("כניעה"), התעלה על כל קודמיו. צירוף הנסיבות בין מועד פרסום הספר (יום הפיגוע במערכת "שארלי הבדו") והנושא הטעון גם ככה (השתלטות מוסלמית על צרפת) הפכו את הספר מסתם עוד טקסט פרובוקטיבי של וולבק – לחבית נפץ של ממש. אפילו הפוליטיקאים לא נשארו אדישים: ראש החזית הלאומית, מארין לה פן – שמובסת בספר על ידי המועמד המוסלמי – ציינה שהתרחיש המתואר שם אינו בלתי הגיוני; ומנגד, ראש הממשלה מנואל ואלס דאג להבהיר שצרפת של וולבק היא לא צרפת שלו.

אך צרפת של ואלס היא בדיוק מה שוולבק מבקר בחריפות בספרו. השנה היא 2022, ושני הכוחות הפוליטיים הצרפתיים הקלאסיים – השמאל הסוציאליסטי והימין הקונסרבטיבי – מפנים לראשונה את הבמה למאבק דו ראשי בין מארין לה פן מהחזית הלאומית הימין־קיצונית לבין מוחמד בן עבאס מהאחווה המוסלמית. בן עבאס זוכה לבסוף בבחירות הודות לדיל פוליטי עם המפלגות הוותיקות, ועולה לשלטון בצורה שקטה, חלקה, כמעט טבעית. הוא מיד מחיל את חוקי האסלאם על רוב תחומי החיים – כיסוי גוף לנשים, פוליגמיה ועוד – אבל העלילה מתמקדת בעיקר בתמורות שהוא מחולל בתחום החינוך. אוניברסיטת הסורבון (פריז 3) שבה גיבור הספר מלמד, הופכת, כמו שאר המוסדות להשכלה גבוהה, למוסד אסלאמיסטי, שמי שרוצה להמשיך ללמד בו נדרש להתאסלם. רוב המרצים נעתרים לדרישה ללא התנגדות יתרה.

הגיבור הוא פרנסואה, מרצה לספרות בן 40, שאת שיא הקריירה האינטלקטואלית שלו רשם עם הגשת הדוקטורט שלו על הסופר הצרפתי בן המאה ה־19 ז'וריס־קרל הויסמנס. מאז לא פרסם עבודה בעלת חשיבות דומה, וגם לא ממש ניסה. הגיבור הזה צעיר מרוב גיבוריו של וולבק, ולכן גם קצת פחות פתטי, אבל גם הוא בודד מאוד, מנוכר לסביבתו, חסר ילדים או חברים, לא בקשר עם הוריו, פוקד תדיר זונות, ובעיקר שקוע עמוק בתוך אדישות משועממת ותחושת חוסר משמעות קיומית – אותו Ennui שבו נתונים תמיד הגיבורים הוולבקיים, ושהפילוסוף הנערץ עליו, שופנהאואר, מגדיר כחוסר סיפוק יסודי ללא סיבה חיצונית, שמעיד על הריקנות שבקיום האנושי.

[tmwdfpad]אבל יותר משהספר מתאר את המשבר האישי של הגיבור, הוא מתאר את המשבר שפוקד את החברה הצרפתית, ולמעשה את החברה האירופית החילונית כולה. "צרפת של וולבק", אם נשתמש במינוח של ואלס, היא צרפת שבעה, ריקנית, מנוונת, חסרת תשוקה, שאיבדה כל מצפן מוסרי. מירב הביקורת מופנית כלפי האליטות שמרכיבות את השילוש הדמוקרטי הקדוש/רקוב: התקשורת, הפוליטיקה והאקדמיה – קבוצה של "אידיוטים שימושיים" שסוללת את דרכם של המוסלמים לשלטון.

הערכים הליברליים של המהפכה הצרפתית ניגפים מפני כוחה של הדת לאחד את בני האדם ולהעניק לקיום שלהם תחושת משמעות. ההומניזם, מתברר, היה רק אפיזודה חולפת, ועכשיו תור האסלאם, דת נהירה ואטרקטיבית, למלא את החלל שנוצר בעקבות שקיעת הנצרות (אותו חלל שב"אפשרות של אי" מילאה דת האלוהימיזם). לא לחינם וולבק מגולל את סיפור הגירתה של אהובת הגיבור היהודייה לישראל, שכותבת לו משם: "זה קשה, אבל אנחנו לפחות יודעים למה אנחנו כאן". פרנסואה מיד מציין שהוא לא יכול לומר אותו הדבר על צרפת.

מבחינה ספרותית, "כניעה" הוא לא פסגת היצירה של וולבק, לבטח פחות מוצלח מקודמו המצוין "המפה והטריטוריה". חלקו הראשון של הספר, עד הניצחון בבחירות, מלוטש ומעניין יותר מהמשכו. שורר בו מתח תת קרקעי, שמפעפע מתחת לשגרה האקדמית הדקדנטית (חזקה במיוחד הסצנה שבה הגיבור נתקל לראשונה בחבורה של מוסלמים שבאים לפקוח עין על קרובותיהם שלומדות אצלו בשיעור). החלק השני, שמגולל את מה שמתרחש אחרי עליית המוסלמים לשלטון, הוא די מפוזר ולפרקים כמעט משעמם, אולי במכוון.

ובכל זאת, זהו ספר של וולבק – על ההבחנות הסוציולוגיות המחודדות (ובמיוחד התיאור המוצלח של החיים הסטודנטיאליים הנוחים במדינה סוציאל־דמוקרטית והמשבר האישי בסיומם), הסגנון היבש, הגס לפרקים, הרפרנסים התרבותיים התכופים שמדגדגים את הקורא המשכיל במקומות הנכונים והשילוב הפוסט־מודרני של גבוה ונמוך, עומק ורדידות ושדות שיח מכל הבא ליד. בקיצור, אותה נוסחת קסם מהנה־מדכאת שגורמת לנו לחבב את השמוק הזה בכל פעם מחדש.

השורה התחתונה: הבטיח הרבה, קיים קצת פחות