"סוס אחד נכנס לבר": דויד גרוסמן בוחן את עמדות הסופר והמספר

בספרו החדש דויד גרוסמן מבקש לבחון את עמדות הסופר והמספר דרך סטנדאפיסט כושל ושופט בדימוס. ביקורת

דוד גרוסמן. צילום: Getty Images
דוד גרוסמן. צילום: Getty Images
21 בספטמבר 2014

ספרו החדש של דויד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לְבָּר" מתרחש כולו בבר בנתניה והוא דיווח על הופעת הסטנדאפיסט, דובלה ג'י. פתיחת הספר לא מבשרת טובות, ובמיוחד ניכר הפער בין ההופעה הלא מצחיקה במיוחד לתיאור תגובות הקהל המתרגש. אולם ככל שהספר מתקדם אנחנו צוללים פנימה להופעתו של דובלה, שהוולגריות הבולטת שלו היא ניסיון למשוך את הקהל להופעת הסטנדאפ האחרונה – סיפור חייו.

גיבורו השני של הספר הוא אבישי לזר, אלמן ושופט בדימוס, שהגיע להופעה בעקבות בקשתו של דובלה. הסטנדאפיסט מבקש מהשופט להגיע להופעה כדי לראות את מה שאי אפשר לומר במילים, "את הדבר הזה שיוצא מהבנאדם בלי שהוא שולט בו". בעקבות הבקשה נזכר אבישי בחברות שמחק מזכרונו, בילד שהשתתף איתו בשיעורים פרטיים במתמטיקה, ושלימד אותו, את אבישי, לספר על חייו. בילדותם היה דובלה המאזין והמדובב, ואבישי, נער שתקן ומסוגר כעדותו, היה המספר. כעת התהפכה מערכת היחסים והוא זה שצופה בדובלה המספר על חייו.

לאט לאט נושרים מהקהל אנשים שציפו לבידור, לצחוק ולשמוח. מעטים נשארים וכבוד השופט, שחושב שההופעה, כמו כל משפט, מוצגת לכבודו, מגלה שהוא אינו היחיד שהוזמן להופעה. מי שמפרה את התוכנית של דובלה היא צופה שנקלעה לשם במקרה, שכנה לשעבר של דובלה, חוסה במוסד המתעקשת לסתור את דבריו, לומר שהוא לא היה ילד מופרע אלא היחיד שהתייחס אליה יפה. שלא פגע בה ולא כינה אותה בכינויי גנאי.

עטיפת הספר "סוס אחד נכנס לבר"
עטיפת הספר "סוס אחד נכנס לבר"

זה סיפור הילדות של הסטנדאפיסט, או סיפור נוסף על השאלה איך נעשה סטנדאפיסט, איך נעשה שחקן. רוב הספר נדמה שזה הסיפור המוכר על הליצן העצוב, מי שצוחק כדי לכסות על כאב עצום, כתרפיה עצמית, אבל לקראת סוף הספר עולה אפשרות נוספת, ואנו רואים איך שרשור בלתי נגמר של בדיחות וולגריות יכול להיות מעשה של חסד למי שנמצא בצרה.

יש כאן סיפור נוסף, סמוי יותר, והוא מה שעולה מתוך ההקשבה של השופט. אנו עדים לשני סיפורי חיים – המפורש של דובלה והמשתמע של אבישי, הסיפור שעולה מתוך תגובותיו להופעה שבה הוא צופה.

מול הוולגריות של דובלה עומד איפוקו של השופט, וזהו סיפור הילדות של מי שהיה עד לעוול אבל פחד להציל את הקורבן מחשש להפוך לקורבן לעצמו. מי שהפך לשופט, אולי כדי לתקן את מעשיו, ונאלץ לפרוש לאחר שאמר לנאשמים ולעורכי דין את מה שהוא באמת חושב עליהם.

זה הסיפור על איך נוצר סופר, מי שעומד מנגד, מדווח על העוול ושופט אותו אך נרתע מלהתערב, מדחיק את הזיכרון הלא נעים, קרוב לקורבן אך אף פעם לא איתו ממש. והוא כותב את מה שהוא רואה, "אולי הוא יעשה מזה משהו". ההזמנה להופעה היא הזדמנות בשבילו לא פחות מאשר לדובלה. שוב הוא עומד למבחן ושוב עולה השאלה האם הפעם יצליח להיחלץ מעמדת המשקיף.

השורה התחתונה: יתרונו המוסרי של הסטנדאפיסט על הסופר