רוח יהודית

רוחות רפאים מהלכות על פני תל אביב, אלו רוחות הרפאים של ספרות היידיש והספרות העברית לדורותיה. רחובות תל אביב מזוהים עם דייריהם המפורסמים – שמוליק קראוס, שושנה דמארי ואריק איינשטיין. אבל האנשים שעל שמם נקראים הרחובות נמחקו מהזיכרון. ומי יודע מי היו שלמה אטינגר, אהרון ליברמן ועזריה מן האדומים.

"ארבע ארצות" הוא ספרו החדש של מתן חרמוני. הוא קרוי על שם המוסד העליון של יהדות פולין בין המאה ה־16 למאה ה־18, או על שם הרחוב התל אביבי שבו מתגורר המספר, הסופר יהושע רדלר. רדלר עצמו קרוי על שמו של הסופר יהושע רדלר, הידוע יותר כר' בנימין. הספר נפתח בינואר 2010, בלוויתו של אברהם סוצקובר, גדול משוררי היידיש ומגדולי המשוררים שגרו בישראל, אך "מי כבר יטריח עצמו ללוות משורר אל הקבר". מי, מלבד טיפוסים כגון רדלר, הכותב רומן על סופר יידיש בניו יורק, רומן כמעט זהה לספר שפרסם מתן חרמוני לפני כשלוש שנים. אפשר לזהות את שרשרת החד גדיא שנוצרת כאן, שרשרת של דמויות נשכחות מתולדות הספרות העברית.

כריכת הספר "ארבע ארצות"

רדלר, גרוש טרי המתגעגע לאשתו לשעבר ושולח לה מכתבי כמיהה וקינה. הוא חי כמעט בחוסר כל בדירתו של אדם שמת. בזמן שהוא ממתין לתשלום מקדמות על ספרו, רדלר אוכל מקופסאות השימורים שהשאיר אחריו המת ולובש את בגדיו האלגנטיים. חליפות היידיש נראות מצוין על השלד הרחב של הסופר העברי. לרדלר מצטרף אחד, נחום צובלפלאץ, סופר שמת ב־1905 משברון לב וקפיאה בנהר. ועוד אחת, שחקנית מפורסמת לשעבר שאי אפשר לומר את שמה, וגם בצלאל, פרח סופרים שמתעד את מעשיהם. צובלפלאץ הוא זה שמלמד את רדלר לחיות מנדבות ומזיכרון. כדי לחיות מנדבות צריך להתלבש יפה ולהתנהג בכבוד. וכיצד חיים מזיכרון? עוברים בין דירות תל אביב ומזכירים לשוכניהן את מה ששכחו ואת מה שהיו מעדיפים לשכוח.

החבורה מבקשת עזרה כספית בזכות העבר המפואר והמביש ולמען העתיד הלא ברור, והתאוששותו הכלכלית של רדלר היא נסיגה לאחור. תל אביב הולכת ומידמה לעיירה יהודית פולנית, ויצירות ספרות נשכחות עולות לעיני המספר ברחובות הקרויים על שם סופרים עבריים נשכחים. הנסיגה לאחור ניכרת גם בשפתו של הספר, בהשתנות עדינה וכמעט בלתי מורגשת נעשית שפתו של יהושע רדלר פחות עברית ויותר יהודית. ב"ארבע ארצות", חרמוני כותב על ספרות שמתה אך יש בספר חיים יותר מאשר בהרבה ספרים אחרים. זה אינו ספר עליז, אך שרוי עליו חיוך, כמו אותו חיוך שרדלר ראה על פניו של צובלפלאץ בפעם הראשונה שראה אותו. בפגישתם האחרונה, כשרדלר שואל את צובלפלאץ מדוע חייך, עונה לו הסופר המת, "בעד מה חייכתי? בעד הבכי חייכתי. בעד הבכי ובעד האבל".

השורה התחתונה: עברה של הספרות העברית קם לתחייה