גן עדן עכשיו
הסרט הפלסטיני "עומאר" מצליח לטלטל ולהעציב תוך שהוא מציב מראה מציאותית מול הכיבוש
כל צפייה בסרט מושפעת מתפיסת העולם שלנו. כשזה מגיע לסרט על הסכסוך, הפוליטיקה שלנו עוברת לחזית החוויה. זה בולט במקרה של "עומאר", סרטו הפלסטיני של האני אבו אסעד שחלף על פני אחיו החורג "בית לחם" בדרך לאוסקר. בעוד המבקר של ה"ווילג' ווייס" הניו יורקי הגדיר את הסרט כ"כתב שטנה" וסיים את ביקורתו במילים "דרשה אנטי ישראלית שקובעת שהונאה, בגידה ורצח בדם קר הם קבילים כשהם מבוצעים נגד ישראלים, אבל לא אם הם נעשים על ידי ישראלים. הסרט מתגלה כחד צדדי גם כטיעון פוליטי וגם כדרמה"; המבקר של "וארייטי" כתב: "אבו אסעד מסרב לעשות דמוניזציה לדמויות בשל בחירותיהן האומללות. מודע למחיר המוחץ שהכיבוש גובה מהפלסטינים, הוא מראה גברים בוחרים בחירות טרגיות, הרסניות להם עצמם, כתולדה של סביבה של השפלה ואלימות שאין מהן מפלט". מיותר לציין שהוא מאוד אהב את הסרט.
נקודת המוצא שלי כצופה הייתה בכלל שונה. אני באתי לבחון למה "עומאר", ולא "בית לחם" (שהוא קרוב ללבי גם משום שהייתי בין הלקטורים בקרן הקולנוע שהחליטו לתת לו תקציב), זכה להיכלל בין תשעת הסרטים שמתוכם ייבחרו המועמדים לאוסקר לסרט הזר. עומאר (אדם בכרי, בנו של מוחמד בכרי) הוא אופה צעיר, יפה ומאוהב. אהובתו נדיה (לים לובאני) היא אחותו של חברו הטוב טארק (אייאד חוראני), ומשום שבחברה מוסלמית מדובר השניים נאלצים להסתיר את אהבתם. טארק, עומאר וחברם אמג'אד (סאמר בישראת) אינם מסונפים לארגון טרור, אך הם רוצים לתרום למאבק ויוצאים יחדיו לרצוח חייל ישראלי. כשעומאר נלכד ומעונה על ידי צה"ל, ברור שמישהו הלשין עליו. חוקר השב"כ רמי (וואליד זואיטר, שגם הפיק את הסרט, כמעט מצליח לשכנע כישראלי) לוחץ עליו להסגיר את טארק שירד למסתור, ומכאן מתפתחת תסבוכת דרמטית מתוחה, כשעומאר (כמו סאנפור ב"בית לחם") לכוד בקונפליקט ללא מוצא. כולם חושדים בכולם, החברות מתרסקת והאהבה הזכה נרמסת – כשהאשמה מוטלת על הכיבוש אך גם על המצ'ואיזם המסורתי של החברה המוסלמית.
עומאר, המתגורר בכפר פלסטיני שנחצה על ידי חומת ההפרדה, מטפס על החומה כדי להיפגש עם נדיה. הדימוי הזה לכיבוש מצטרף לדימוי נוסף, סמלי ועצוב: ברחבי הכפר מתנוססות כרזות פרסומת אדירות המבטיחות חיים טובים יותר (רעיון פיוטי שנשאל מהדיסטופיה "בלייד ראנר"). כמו בסרטו המהמם "גן עדן עכשיו", נקודת המבט היא חד צדדית, אבל "עומאר" כן ואמיתי יותר מכל סרטי הסכסוך השקריים שנוצרו על ידי במאים זרים, כמו לורן לוי ("הבן האחר") וג'וליאן שנאבל ("מיראל"). חציו הראשון של הסרט קצת מדשדש, אבל בהמשך התבנית המלודרמטית מתגבשת, המציאות של הכיבוש מתורגמת לדרמה עזה, והסרט שולח אותנו הביתה המומים ומדוכאים.
השורה התחתונה: הכיבוש כמלודרמה עזה על השחתת הנפש