בואו נצעד לחלום

דיוויד או. ראסל ממחזר ב"חלום אמריקאי" את הקאסט המצוין האהוב עליו, ואילו התסריט והבימוי לא מצליחים לגרום לנו להבין אם הסרט הזה הוא הברקה או הפקה שיצאה משליטה

1 בינואר 2014

 בסצנת הפתיחה כריסטיאן בייל השמן (בתפקיד הנוכל אירווינג רוזנפלד) עומד מול מראה ומדביק על קרחתו קווצות שיער. הוא משלים את התסרוקת במשיכת שערות ארוכות מצדו השמאלי של קודקודו. בסצנה הבאה, בראדלי קופר (המגלם את סוכן האף.בי.איי ריצ'י דימאסו, ראשו מעוטר בתלתלים שעיצב בעצמו באמצעות מסלסל שיער) פורע במחי יד את הבלורית המפוארת שהושגה בעמל כה רב. הסצנה המצחיקה הזאת מניחה את הבסיס הסגנוני והתמטי לסרט כולו – כולם כאן מעמידים פנים, משחקים תפקידים ועושים זאת בהגזמה כמעט קריקטורית. בהקשר זה פריעת השיער היא עילה מספקת לנקמה.

הסרט משחזר, בלי להתחייב לפרטים, מבצע של האף.בי.איי מסוף שנות ה־70. סוכן נלהב וחסר אחריות מאלץ את רוזנפלד ואת פילגשו (איימי אדמס, שהמחשופים חסרי ההצדקה שלה מסיחים את הדעת מכישרונה הגדול ובכלל) להפיל בפח נוכלים כמותם; אלא שהמזימה הולכת ומתרחבת להפללה של סנטורים ואנשי מאפיה (המיוצגים על ידי, מי אם לא, רוברט דה נירו), וצמד הנוכלים (והאף.בי.איי) מוצאים את עצמם מסובכים מעל הראש. התסריט פחות מעוניין בעלילה מאשר בדמויות, והוא מתפזר ומסתלסל כמו התספורות של גיבוריו. לרגעים אנחנו שומעים עדויות של גיבורים שונים בפסקול, לעתים הסרט קופץ קדימה ואחורה – לא כשיטה, אלא יותר כגחמה רגעית. עדיין קשה להחליט אם מדובר בהברקה וירטואוזית או בבלגן לא לגמרי נשלט.

רק ההופעות של כל השחקנים (ג'ניפר לורנס מאמצת מבטא ניו ג'רזי וג'סטות של פרחה בתפקיד אשתו התלותית והמניפולטיבית של רוזנפלד) שומרות על רמה אחידה של הומור עצמי, בלי לאבד את הרגש שמניע את הדמויות. ההופעות המשובחות והמאוד מבדרות נתמכות במארג מוזיקלי עשיר ודחוס בקטעי ג'אז ובלהיטי התקופה, שלעתים משמשים כהערה אירונית על המתרחש. דיוויד או. ראסל, שגייס חמישה מכוכבי סרטיו הקודמים – "פייטר" הנהדר ו"אופטימיות היא שם המשחק" המוערך יתר על המידה – עובד כאן עם מפת דרכים ששורטטה בידי מרטין סקורסזה בסרטי המאפיה שלו. אם יש ב"חלום אמריקאי" ייחוד ברור הרי הוא באופן שבו הוא משחק עם יחסנו לדמויות, שמשתנה כמה פעמים במהלך האירועים – ולכן הסרט מצליח לשמור על רמת עניין לכל אורכו.