"בין כוכבים": סרט חלל שאפתני, פילוסופי וקצת מגוחך

כריסטופר נולאן תמיד היה במאי קר ומחושב. הוא כותב תסריטים מבריקים שמלהיבים אותנו במלאכת המחשבת המדוקדקת שלהם אך אינם מכוונים ללב. דווקא בסרטו השאפתני ביותר, שבו הוא ממריא לחלל בחיפוש אחר ממדים חדשים, הוא עוסק ברגש – אהבת אב לבתו ואהבת אישה לגבר – כמחולל של הסיפור ושל העולם, וזה לא נדבק.

כדור הארץ האמריקאי נמצא על סף כליה והאסטרונאוט האלמן מת'יו מקונוהיי נפרד מבנו ומבתו הקטנה ויוצא לחפש מקום מגורים חדש בגלקסיות אחרות. המדענית אן הת'אוויי ורובוט מדבר נלווים אליו, ויחד הם מנסים להתביית על אותות שנשלחים מכוכבים שונים על ידי חלוצים שנשלחו לפניהם. חור תולעת שהונח בחלל על ידי "הם" מסתוריים מספק להם קפיצת דרך. ובינתיים בכדור הארץ, שבו הזמן מתקדם מהר יותר (על פי תורת היחסות), מנסה המדען מייקל קיין לפתור את בעיית כוח המשיכה, ולמצוא דרך לשלוח את המין האנושי לפלנטה שתימצא ראויה למחיה.

אם בסרטיו הקודמים נולאן לקח אותנו למסעות בתוך התודעה של גיבוריו ושיחק עם ממדי הזמן והמרחב של זיכרון פגום ("ממנטו") ושל חלומות ("התחלה"), הפעם אנחנו יוצאים למסע פיזי בעולמות רחוקים, ומגלים שגם שם יש ממדים מרחיבי תודעה (נוסף לשלושה המוכרים לנו) המאפשרים מעגלים בזמן ובמרחב. נולאן שואף ליצור יקום קולנועי ופילוסופי שיתחרה ב"2001: אודיסאה בחלל" של קובריק, אך ככל שהתסריט הולך ומשתרג הדרמה האנושית מתערערת, והניסיון לגבש אותה סביב הרעיון של אהבה כמין ממד נוסף תורם לסרט מידה של קיטש הוליוודי מזויף.

יש בסרט מערכות טובות ומעניינות, כמו הביקור בכוכב קפוא שמניב מפגש מפתיע. מערכות אחרות מגוחכות למדי ועוררו בי חשק לשיר "Let's Do the Time Warp Again" (בעיקר הסיקוונס שבו טופר גרייס מתארח כמישהו שכל תפקידו לצעוק שוב ושוב "בואי כבר, אנחנו צריכים לעזוב", וגורל האנושות תלוי במחוג של שעון יד). כבר ראיתי פרקים מחוכמים ומרחיבי תודעה יותר ב"דוקטור הו".

ויזואליה אף פעם לא הייתה הצד החזק של נולאן כקולנוען, והמסעות החלליים ב"בין כוכבים" אינם משתווים לאלה המרהיבים שראינו ב"קונטקט" וב"כוח משיכה". בסופו של דבר, הסרט הארוך ועתיר הרעיונות הזה נראה כמו קולאז' מרשים אך לא לגמרי מגובש של סרטים אחרים.

השורה התחתונה: סרט חלל שאפתני, פילוסופי וקצת מגוחך