האחוז האחד

ב־1993 הופיע לאונרדו דיקפריו בן ה־19 בסרט "כך הייתי" בתפקיד נער המתעמת עם אב חורג אלים ודורסני בגילומו של רוברט דה נירו. הנער בעל פני המלאך, שנראה צעיר מגילו, התמודד ללא יראה מול השחקן הנערץ שזוהה עם תפקידי הפושעים שגילם בסרטיו של מרטין סקורסזה, ויכול לו. עשר שנים אחרי כן, ב"כנופיות ניו יורק" ירש דיקפריו את מקומו של דה נירו ככוכבו הקבוע של סקורסזה. "הזאב מוול סטריט" הוא שיתוף הפעולה החמישי בין השניים, ולראשונה מאז "החבר'ה הטובים" (1990) סקורסזה חוזר לספר על פושעים בניו יורק של המאה ה־20, אם כי ברוח התקופה שבה אנו חיים – הפעם מדובר בפשעי צווארון לבן. דיקפריו חותם את הירושה שהעביר לו דה נירו בגלמו את דמותו האמיתית של ג'ורדן בלפורט שהתעשר ממכירת מניות זבל, ובמבט לאחור הצטלבות דרכיהם כאב ובנו ב"כך הייתי" (סרטו הטוב ביותר של הבמאי הבינוני מייקל קאטון ג'ונס) נראית כנבואית.

טרנס ווינטר, יוצר "אימפריית הפשע", עיבד למסך את ספרו האוטוביוגרפי של בלפורט וכתב רצף של סצנות מבריקות ומבדרות להפליא, הפורטות לפרטי פרטים את פילוסופיית הבצע של שנות ה־90. אין כאן קשת דרמטית מהסוג המקובל, כי מדובר בגיבורים שאינם משתנים, אינם מכים על חטא ואינם מתקנים את דרכיהם, גם לא אחרי הנפילה הידועה מראש. בלפורט וחבר מרעיו נהנים להשתכשך במפלי הכסף, הסקס והסמים, אך בעיקר נהנים מהתרמית עצמה. על אף נוכחותן היתרה של נשים עירומות על המסך, נראה שסגירת עסקה בטלפון (במובן של זיון לקוחות) היא אורגזמטית יותר מסקס, כפי שמדגים בלפורט לחבר מעריציו בחברת ההשקעות שייסד. זאת סאטירה מסחררת על העיוות של החלום האמריקאי, ועל ההפרזה של הקפיטליזם חסר המעצורים. כבר ראינו סרטים שעסקו במגפה הזאת (בהם "גטסבי הגדול" בכיכובו של דיקפריו), ו"הזאב מוול סטריט" אינו מנסח אמירה חדשה או עמוקה במיוחד, אבל האם ידעתם שסקורסזה יכול לביים סרט כל כך מצחיק? ואולי השאלה הנכונה יותר היא – מדוע האיש הזה, שמדבר במהירות 200 קמ"ש, ומביים כמו שהוא מדבר, לא יוצר יותר קומדיות?

המערכה הראשונה שייכת למת'יו מקונהיי, שמרביץ הופעה קומית פרועה כערס בורסה שמבהיר לג'ורדן, המתלמד הצעיר ופעור העיניים, את נפלאות הבצע. בשתי הסצנות שלו הוא מניח את הבסיס לתפיסת העולם של ג'ורדן, ושל הסרט כולו. ואז דיקפריו נכנס להילוך גבוה, ונותן הופעה וירטואוזית כאיש שכל כך נהנה להיות הוא עצמו, ולא רק זאת, אלא הוא גם רואה עצמו כמנהיג נדיב שעוזר לאנשים הקטנים להגשים את חלומותיהם. הבכחנליה של חייו מגיעה לשיאה כשהוא לוקח כמות מוגזמת של כדורים שפוגמים קשות ביכולותיו המוטוריות, ומנסה לזחול אל המכונית שלו כדי להגיע הביתה. התוצאה היא הסצנה הכי מצחיקה בקולנוע של השנה האחרונה. זאת הופעה מזהירה, אחת הטובות בקריירה של השחקן המחונן הזה, והגיע הזמן שבהוליווד יתאפסו ויתנו לו אוסקר.

אבל הוא לא לבד. ג'ונה היל, בתפקיד שותפו של בלפורט, מתגלה כשחקן הכי מוכשר ומגוון שיצא מחבורתו של ג'אד אפטאו, קייל צ'נדלר מצוין כסוכן האף.בי.איי שהחליט לשים קץ לחגיגה, וגם כל שאר חברי האנסמבל נהדרים. בהתאם לתפיסת העולם של גיבוריו, זה סרט מאצ'ואיסטי מאוד, והנשים בו מוצגות כבובות מין נטולות אישיות. רק מרגוט רובי האוסטרלית בתפקיד אשתו השנייה של בלפורט מקבלת הזדמנות לצמוח מעבר לחזות הברבי שלה, והיא עושה זאת היטב.

השורה התחתונה: רצף של סצנות מבריקות ומבדרות להפליא

לעמוד הסרט