הזוג המוזר

אתם מכירים את הז'אנר של קומדיית מסע שבה שני אנשים מאוד שונים נתקעים ביחד בשל מטרה משותפת. לאחרונה קיבלנו כמה וריאציות ירודות, בהן "אל תלחצי אני בדרך", "אמא מלווה" ו"חשבון משותף". הקומדיה נובעת לרוב מהמפגש הלא נוח בין סנוב מרובע לבין טיפוס עממי ותוסס, והצופים תמיד מכוונים להזדהות עם חוכמת הרחוב והלב של האיש הפשוט.

"פילומנה", שהצליח לגרד ארבע מועמדויות לאוסקר בהן לתסריט ולסרט, משתמש באותה תבנית מוכרת במיומנות ובתבונה. הסרט מבוסס על ספרו של העיתונאי הבריטי מרטין סיקסמית', שבו תיאר כיצד התגייס לעזור לאישה זקנה לאתר את בנה האבוד, שנלקח ממנה בנעוריה על ידי הכנסייה הקתולית משום שילדה אותו מחוץ למסגרת הנישואים. יחדיו הם יוצאים למסע לאירלנד ומערבה משם (במימון העיתון, שהעורכת שלו מעוניינת בסיפור קורע לב), ובדרכם לומדים להכיר זה את זה ולפעמים מפתיעים זה את זה ואת עצמם. כמקובל, מרטין (סטיב קוגן) ופילומנה (ג'ודי דנץ') לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה – הם נעים במעגלים חברתיים מנותקים ורק צירוף מקרים יוצא דופן חולל את פגישתם. מרטין הוא אתאיסט משכיל ומתנשא שמתכוון לכתוב ספר על ההיסטוריה של רוסיה, ואילו פילומנה היא נוצרייה פשוטה ונדיבת לב שקוראת רומנים רומנטיים ותמיד מופתעת מעלילותיהם השדופות. ההזדהות שלנו עם האישה הפשוטה שנזירות חסרות לב גנבו את בנה הקט היא מובנת מאליה, אבל פילומנה היא אישה טובה מאיתנו, קדושה כמעט, ולכן אנחנו זקוקים גם לעיתונאי הציני שייצג אותנו. וכך האתאיזם הכועס של מרטין מאזן את הנאיביות הטהורה של פילומנה, וההזדהות מתחלקת בין שני הגיבורים.

קוגן, שגם כתב את התסריט (עם ג'ף פופ), יודע משהו על סרטי מסע. ב־2011 הוא גילם גרסה של עצמו בסדרת הטלוויזיה (שאף נערכה לסרט) "The Trip", שבה יצא עם ידידו רוב בריידון למסע בין מסעדות בצפון אנגליה. קוגן הוא קומיקאי מהולל שהפך לאייקון טלוויזיוני בבריטניה (בעיקר בתפקידי פוצים מלאים בעצמם), אך סרטי הקולנוע שלו נתפסו כאמנותיים ואזוטריים מדי לקהל הרחב. ב"The Trip" הוא מתלונן על כך שדמיונו לשחקן מייקל שין מעכב את הקריירה הקולנועית שלו, משום ששין זוכה בכל התפקידים הרציניים. התפקיד המפורסם ביותר של שין הוא כראש הממשלה טוני בלייר שמתמודד עם המלכה הזקנה ב"המלכה" של סטיבן פרירס (2006). פרירס ביים גם את "פילומנה", ובמבט לאחור נראה שמה שנאמר ב"The Trip" כחצי בדיחה היה האמת לאמיתה. ב"פילומנה" קוגן נפרד מקומדיות האינדי החתרניות, פנה למיינסטרים וכתב לעצמו תפקיד אופייני למייקל שין – מתחת למעטה הציניות הוא סידר לעצמו לב טוב – ולראשונה יש לו להיט קולנועי ומועמדות לאוסקר.

לא שיש לי בעיה עם זה. התסריט של "פילומנה" קלאסי ובנוי היטב ומעניק לדנץ' עוד הזדמנות לגלם דמות נפלאה שזיכתה אותה במועמדות שביעית לאוסקר. והסרט, שחושף עוד טפח של היסטוריה מכוערת של הכנסייה הקתולית (ועל כך זכה להתקפות מטעם הליגה הקתולית), מצחיק ומרגש עד דמעות.

השורה התחתונה: ג'ודי דנץ' נפלאה בדרמת מיינסטרים עשויה היטב