"מיתה טובה" מצליח לרגש מבלי ליפול לקלישאות

בין "קוקון" ל"קוורטט" ו"מלון מריגולד האקזוטי" התפתח ז'אנר של דרמות קומיות על קבוצות של זקנים בבתי אבות שמגלים מחדש את חדוות החיים. הסרטים האלה נישאים על גבי הופעות מושכות לב של כוכבים ותיקים שמזמן לא זכו לגלם תפקידים ראשיים, אך חוטאים לרוב בהתחנחנות מזויפת שמניבה קיטש. "מיתה טובה" הוא קרוב משפחה של אותם סרטים, אבל הוא מסתכן יותר מרובם, ויוצא מנצח. חמשת הגיבורים השובבים, תושבי דיור מוגן בירושלים, אינם מקימים מקהלה או קבוצת כדורסל אלא מתאחדים סביב ההחלטה לעזור לחולה סופני לשים קץ לחייו ולקצר את סבלו. ומשעשו זאת פעם אחת, הם מקבלים פניות מחולים נוספים. המטרה המשותפת של החמישייה הסודית מייצרת אחווה הרפתקנית, ומעוררת פרצי אדרנלין מתובלים בהומור שחור מלבב (האוקסימורון הזה מתניע את הסרט), תוך כדי ההתקדמות לקראת המוות הבלתי נמנע.

שרון מיימון וטל גרניט כתבו תסריט שנע במיומנות צ'פלינית בין רגעים של סבל מייאש (עליזה רוזן מתחננת בפני אחות אטומה שתקל על כאבי בעלה) לבין הומור משחרר (שוטר נחמד מתקשה להתמודד עם חבורת הזקנים במכונית הדוהרת), וחבר השחקנים הנהדר נענה לתזמור יוצא הדופן. זה היה רעיון מצוין לפתוח את הסרט עם רות גלר, שחקנית אמיתית כל כך שתמיד מצליחה לעצב דמויות מרגשות באבחת קול. גלר מגלמת חולת סרטן שיחזקאל (זאב רווח האדיר) מנסה לעודד את רוחה באמצעות "שיחות טלפון מאלוהים". הוא עצמו מגלם את אלוהים. סצנת הפתיחה המצחיקה מאוד מניחה את הבסיס למטפורה המרכזית, שהרי יחזקאל וחבר מרעיו לוקחים לעצמם את הזכות האלוהית להעניק המתת חסד, ולצורך העניין יחזקאל בונה במסגרייה מכונת מוות מסורבלת אך מחוכמת (תשואות למעצב האמנותי ערד שאואט). מעשיו מעוררים את התנגדותה של אשתו לבנה (לבנה פינקלשטיין), שמאשימה אותו ברצח, אך ברור שהסרט אינו מזדהה עם נקודת מבטה, והשאלה המוסרית אינה מטופלת ברצינות, מה גם שקולה נחלש כשהיא לוקה בדמנציה.

ההתדרדרות המעציבה של לבנה זורה אור על אהבתם המרגשת של בני הזוג ומניבה עוד כמה רגעים קומיים מופלאים, שבשיאם סצינת עירום מצחיקה ומשמחת לבב בחציפותה ובכנותה. אם היה אי פעם עירום קולנועי מוצדק מבחינה עלילתית, תמטית ורגשית, הרי הוא כאן. כל כך הרבה עירום מיותר יש במדיה, וכמעט תמיד הוא מוקדש לגופות צעירים ומושלמים, בעיקר של נשים, ואילו כאן העירום של הגופות הזקנים הוא יפה ונכון. ולכן אפשר לסלוח ל"מיתה טובה" על כמה בדיחות מאומצות יתר על המידה, על סצינת שיר בנוסח "מגנוליה" שחורגת מסגנונו של הסרט ועל מערכה אחרונה מעט מזורזת מדי.

השורה התחתונה: בוכים וצוחקים וצוכים ובוחקים