היפהפייה הנדהמת

מליפיסנט מבית היוצר של אולפני דיסני הוא ביצוע מרהיב ומלהיב להזמנה הפמיניסטית "לקרוא מחדש" טקסטים קאנוניים שנכתבו בידי גברים ולחלץ את הזהות הנשית שלכודה בהם. הסיפור המקורי של היפהפייה הנרדמת כפי שהוא מופיע בגרסה הקודמת של דיסני, מתחיל עם לידתה של היפהפייה, כאשר מליפיסנט, באקט שנתפס כביטוי לרשע צרוף, מטילה עליה קללה: שביום הולדתה השישה עשר תידקר מנול ותמות. הקללה מומתקת על ידי אחת מהפיות הטובות, וכך לא נגזר על הנערה למות כי אם לשקוע בשינה עמוקה עד שתתעורר מנשיקת אהבה. בסופו של הסיפור המקורי אכן מגיע נסיך גואל שמעיר בנשיקה את היפהפייה הנרדמת ומחלץ אותה מגורלה המר.

הסרט שלפנינו מתחיל זמן רב קודם. הוא מתאר את ההקשר שבו צמחה ההחלטה של מליפיסנט להטיל קללה על התינוקת שזה עתה נולדה. אנחנו מתוודעים למאבק איתנים בין שני עולמות: עולם בני האדם שממנו מגיע סטפן (לימים אביה של היפהפייה), שהוא עולם של כוחנות גברית, ועולם הפיות ושאר יצורי הטבע נטולי ההגדרה וקווי המתאר הנוקשים, שעליו מנצחת בשתי כנפיים איתנות מליפיסנט הנפלאה.

לרגע קט נדמה שנפשותיהם של סטפן ומליפיסנט נקשרות למרות המתח המפריד בין עולמותיהם, אבל ברגע מכריע שבו סטפן רוצה לזכות בהכרתו של המלך, דמות האב, ולרשת את מקומו, הוא בוגד באמונה של מליפיסנט וכורת את שתי כנפיה. מסורסת ונטולת הכוח שנתנו לה כנפיה, מליפיסנט מחפשת נקמה. בסצנה שמשחזרת באופן קרוב למדי את המקבילה לה בסרט המצויר היא מופיעה כאורחת לא קרואה לחגיגת הולדתה של התינוקת ומטילה עליה את הקללה המפורסמת.

הסרט מזמין אותנו לכאוב את אובדנה של מליפיסנט ולהבין את תאוות הנקם שאוחזת בה ובכך מעניק לה ממדים של אנושיות. הוא גואל את המכשפה מהיותה הסימן הצרוף של הרשע בסיפור (הגברי) המוכר, וחושף את ההגדרה הזאת כאות גנאי ונידוי שמטיל בעל הכוח המספר על יריבתו, שגם בכנפיים קצוצות מעוררת בו אימה.

הסיפור המקורי מעלים את מליפיסנט מיד לאחר שהיא מטילה את הקללה. הנרטיב שלפנינו עוקב אחר האופן שבו ליוותה את התינוקת עד להתבגרותה ואחר האופן שבו נקשרו נפשותיהן זו בזו. האישה הבוגרת והילדה המתבגרת מפתחות קשר אם־בת הרחק מעינו של האב. הקללה המרחפת מעל שתיהן מקבלת משמעות חדשה: חוסר האפשרות של דמות האם הבוגרת לחנוך את הנערה הצעירה אל כוחה במרחבי העולם שמחוץ לשליטת האב ואובדנה של כל אחת מהן עבור זולתה.

הסרט מסתיים בשורה של רגעים דרמטיים שמכריזים מחדש על הקשר של האם ובתה כקשר עז של אהבה צרופה ומחויבות מוחלטת. קשר שבו הן מעניקות זו לזו כוח ומלכות ושבזכותו הן משתחררות משלטונו המצמית של האב ומפריחות סביבן מחדש את הממלכה הקווירית הזכורה לטוב.

האגדה זוכה ל"סוף טוב" שחוגג את האיחוד הנשי ואת שיקומו של הקשר הנשי שאבד לכולנו כאשר לימדו אותנו לבוז לאִמותינו החלשות ובה בעת לחשוש מנשים חזקות ולכנות אותן מכשפות. שיקום הקשר אם־בת שהסרט חוגג הוא שמאפשר את שיבתה של האישה אל כוחותיה – אל כנפיה – אל יכולותיה להעביר את כוחה הלאה, כוח במובנים של יופי מופלא.

הו מליפיסנט, כמה מגניפיסנט!

השורה התחתונה: טקסט חובה לבגרות

ספרה של רוני הלפרן, "גוף בלא נחת", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד