וידויים של מוח מסוכן

לכי תסמכי על לארס פון טרייר. באתי לקלל, ויצאתי מברכת. ב"נימפומנית" מנוסחות תשובות ישירות ואפילו קלישאתיות להאשמות במיזוגניה ובאנטישמיות שהואשם בהן בשל סרטיו והתנהגותו ("אני אנטי ציוני, לא אנטישמי, אנשים נוטים לבלבל בין השניים", אומרת דמות בשם הבמאי), אבל הסרט הרבה יותר מעניין ממטבעות הלשון האלה. הוא פרובוקטיבי כתמיד, אבל הפעם הוא גם מבדר ברמה המיידית, ויש בו סצנות מצחיקות מאוד, כמו זו שבה אישה נבגדת (אומה תורמן הנהדרת) מביאה את שלושת ילדיה להיפרד מאביהם בדירת המאהבת שלו.

זה סיפורה של ג'ו (שרלוט גינסבורג) המגדירה את עצמה בהתרסה כנימפומנית. לילה אחד היא נמצאת חבולה ברחוב על ידי זליגמן (סטלן סקרסגארד), שנקרא כך על שם הסבא רבא היהודי שלו. זליגמן אוסף אותה אל ביתו הדל והיא מספרת לו את סיפור חייה בשמונה פרקים. כמאזין אקטיבי הוא תורם לסיפור שלל הערות והארות, ומטאפורות מתחומי הדייג, המוזיקה והמתמטיקה, ומעניק לסרט תבנית של טקסט מבואר. מלאכת הסיפור עצמה ומציאת שמות לפרקים הן נושא מרכזי בסרט (מה גם שייתכן שהסיפור עתיר צירופי המקרים הוא בדיה גמורה), וזליגמן מתפקד לסירוגין ככומר מוודה (הוא נזיר בתול לפי הודאתו), פילוסוף, אנציקלופדיסט ויהודה איש קריות.

אף שג'ו מבטיחה "סיפור עם מוסר השכל", אי אפשר להוציא מהסרט מוסר השכל אחד. בפרק החמישי אנחנו מקבלים שיעור מזורז במוזיקה פוליפונית נוסח היצירות שבאך הלחין לעוגב. כך גם הסרט מדבר בכמה קולות, ומרצה ומרגיז את כולם – נשים, גברים, יהודים, נוצרים ומבקרי קולנוע (שלהם מיועד האזכור של "אנטיכריסט", סרטו המגונה שלא הופץ בארץ). האם זה סרט חתרני על אישה מורדת המשיבה לעצמה את השליטה על הווגינה שלה (בסרט יש יותר זרגים, זקורים ורופסים מאשר דגדגנים), או שמא מחזה מוסר נוצרי למרות הכל?

המארג האינטרטקסטואלי העשיר שוזר אזכורים של ואגנר ואדגר אלן פו לצד "צלילי המוזיקה", וגם שלל דימויים נוצריים שפון טרייר מהפך אותם על ראשם – בפרק החמישי המסך הופך לטריפטיכון שבו זיונים מחליפים את התכנים הדתיים המקובלים. טקסט שאינו מוזכר במפורש, אך נוכחותו מורגשת יותר מכל הוא "לחיות את חייה" של גודאר מ־1962, שסיפר ב־12 פרקים על חייה של אישה ההופכת לזונה. כמותו, פרקים שונים ב"נימפומנית" ניחנים בסגנונות שונים – הפרק הרביעי, למשל, שבו ג'ו נפרדת מאביה הגוסס (כריסטיאן סלייטר) מצולם בשחור לבן, ומה שמתחיל כסצנה הוליוודית שבה הכל מושלם וזוהר, כולל הדמעות האסתטיות, הופך פתאום לכואב, מלוכלך ומכוער. כמו המוות.

הסרט מחולק ומוקרן בשני חלקים נפרדים, כל אחד מהם באורך סרט שלם. בתחילת החלק השני, זליגמן יוצר הבחנה בין "כנסיית האושר" המזרחית לבין הכנסייה המערבית הקתולית שעניינה סבל. אותו היגיון מנחה את חלוקת הסרט לשניים. בחלק הראשון, המשועשע, ג'ו הצעירה והמרדנית (סטייסי מרטין) חוקרת את מיניותה דרך סדרה של משחקי פיתוי, ושולטת באמצעותה בחייה ובגברים שסביבה. החלק השני אלים, מדכא ונטול הומור. ג'ו הבוגרת משלמת מחיר קשה, פיזי ונפשי על בחירותיה, והסרט מושך חוטים בינה לבין ישו הנוצרי שנושא את הצלב על גבו. ובעוד בחלק הראשון ג'ו שופטת את עצמה לחומרה, ודווקא זליגמן מכיל ומרכך את טענותיה, בחלק השני הם מחליפים תפקידים – זליגמן נעשה שיפוטי וג'ו מגוננת על מעשיה, ואף מגלה חמלה בסיטואציות מפתיעות. לקראת סיום זליגמן מסכם את הסיפור כפמיניסט מצוי, אבל בשנייה האחרונה פון טרייר שוב מושך את השטיח מתחת לרגלינו.

השורה התחתונה: פרובוקטיבי (כמובן), עשיר, מחוכם, מעניין, מעצבן ומבדר