כח משיכה: חלל עמוק

רק לעתים נדירות מזדמן לי להבטיח ש"סרט כזה עדיין לא ראיתם בקולנוע". ואני רוצה להדגיש את המושג "קולנוע". את "כח משיכה" צריך לראות באולם קולנוע, על מסך כמה שיותר גדול, ובתלת ממד, כי הוא מושך אתכם לתוך החוויה הפיזית והחושית של הגיבורה שלו באופן שלא הכרתם. ראיתי אותו פעמיים, ובשתי הצפיות הייתי מרותקת למסך בכל נים בגופי. זהו אפוס קוסמי ומינימליסטי בו זמנית, סרט אמנות שהוא גם מותחן שובר קופות, והוא אוחז ולא מרפה מהשנייה הראשונה ועד האחרונה.

זה מתחיל בחלל, במרחק של כ־600 ק"מ מכדור הארץ הזוהר שנראה כמו הבטחה באפלה. דמויות מרוחקות בחליפות חלל צפות אט אט לעברנו. הן מנהלות דיאלוג נינוח עם קולות רחוקים, וקשה לשמוע אותן עד שהן מתקרבות למצלמה, הפונה לריחוף אלגנטי בין הדמויות הנעות בכוריאוגרפיה שמעלה הדים לוואלס החלליות ב"2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק. מאחורי המצלמה נמצא הצלם המקסיקני עמנואל לובצקי, שעושה כאן עוד צעד גדול לאמנות הצילום אחרי ההישג הכביר של "הילדים של מחר", שיתוף הפעולה הקודם שלו עם אלפונסו קוארון.

שוט הפתיחה עוצר הנשימה הולך ונמשך (החיתוך הראשון, הכמעט בלתי נראה, מגיע אחרי כעשר דקות), ומכין אותנו לכך שהסרט כולו מתרחש בזמן אמת, ללא קיצורי דרך. אחרי היכרות ראשונית עם מהנדסת הרפואה ריאן סטון (סנדרה בולוק) ו"נהג האוטובוס" שלה, כפי שהוא מגדיר את עצמו, מאט קוואלסקי (ג'ורג' קלוני), שנשלחו להתקין בטלסקופ חללי מתקן מחקרי פרי פיתוחה של סטון, אנחנו שומעים על איום מרוחק – הרוסים שילחו טיל לעבר לוויין שיצא מכלל פעולה, וההתרסקות יצרה תגובת שרשרת שעלולה להגיע אל המעבורת בעוד דקות ספורות. בניגוד להרפתקאות חלל מדע בדיוניות כמו "ארמגדון", שבהן האיום תמיד מגיע מהחלל החיצון, כאן הוא נוצר דווקא בכדור הארץ. זה מסמן את "כח המשיכה" כלא בדיוק מדע בדיוני, אלא נגזרת כמעט אפשרית של עולמנו היום, ולכן קרוב יותר ברוחו לסיפורי הישרדות כמו "אפולו 13", "קפטן פיליפס" וגם "האודיסיאה" המקורית, שרובם הגדול (סרטי "הנוסע השמיני" הם היוצא דופן הבולט) מספרים סיפורים של גברים בלבד.

כשהשברים הראשונים מתנגשים במעבורת ומרסקים אותה לרסיסים, סטון אובדת בחלל והריחוף  הרך מוחלף בסחרור חסר שליטה. מתישהו, ללא חיתוך ובלי שנבחין איך זה קורה, המצלמה נכנסת לתוך הקסדה שלה, מספקת לנו את נקודת מבטה על הריק האינסופי שסביבה, ושבה ומחליקה החוצה – יש כאן שימוש באפקטים ממוחשבים שלוקחים את שפת הקולנוע לגבהים חדשים. מכאן ואילך זה הופך לסיפור הישרדות של סטון, הנסחפת בחלל ומנסה להגיע לתחנת חלל סמוכה בטרם ייאזלו שאריות החמצן שלה. בתחילת מסעה היא מחוברת בחבל לקוואלסקי המשמש כמורה דרך שלה, והם מנסים לנוע יחדיו. בהמשך, הדימוי של תחנת החלל כרחם גדול שבתוכו צפה סטון בתנוחה עוברית יעניק לניתוק החבל משמעות סמלית של לידה מחדש.

סטון היא אם שכולה שמאז מות בתה הפכה למעין מתה מהלכת. עכשיו אך כפשׂע בינה לבין מוות אמיתי, ובעודה נאבקת על חייה היא מנצלת את דקותיה האחרונות כדי להזדכך ממשא האבל שהיא נושאת. האם זו לידה מחדש במובן הנוצרי (אלוהים, אם הוא קיים, הרי נמצא בסביבה), או שמא תהליך פסיכולוגי שבו סטון נסמכת על מה שלמדה ומוצאת בתוכה את כוחות הנפש להתמודד? כשראיתי את הסרט בפסטיבל ונציה נטיתי לפרשנות הרוחנית, שנתמכה בפסלון של מריה הקדושה המרחף בין הריסות תחנת החלל, בסצנה מעוררת פליאה שבה קלוני משמש כמלאך מגונן, ובסצנה נוספת שבה סטון נושאת מעין תפילה (ובעצם גם בתמה הנוצרית שעלתה מסרטו הקודם של קוארון "הילדים של מחר", על עולם שבו נשים הפכו לעקרות, ועל האישה האחת שנושאת ברחמה הבטחה פלאית לעתיד). בצפייה שנייה הסתפקתי בקריאה פסיכולוגית שמדברת אליי יותר. כך או כך, המארג הסמלי הולך ונטווה, ובסוף הדרך ההתפעמות מייצרת גם התרגשות.