"ראיון סוף": מאחורי ההייפ מתגלה סרט עלוב

אני לא נוהגת לפתוח ביקורות על סרטים עם הקדמה היסטורית, אבל במקרה של "ראיון סוף", הקומדיה הדבילית במתכוון והלא מצחיקה שלא במתכוון בכיכובם של החברים הטובים שעושים סרטים יותר טובים כשהם עובדים בנפרד, ההקשר ההיסטורי הוא הסיבה העיקרית לעצם כתיבת הביקורת.

קשה להאמין שיש מישהו במרחב הגלובאלי שבין ארצות הברית לדרום קוריאה שלא יודע במה מדובר, אבל הנה קיצור תולדות המהומה. בתום מלחמת העולם השניה, קוריאה שוחררה מהכיבוש היפני ופוצלה לשתי מדינות. ב-1950 פרצה ביניהן מלחמה ואמריקה התערבה לטובת הדרום. ב-2004, כחמישים שנה אחרי תום המלחמה, יצרו מאט פארקר וטריי סטון, החברה מ"סאות' פארק", את "Team America: World Police", קומדיית פעולה חסרת מעצורים ומצחיקה מאוד בכיכובן של בובות על חוטים, על כוכב תאטרון יפה בלורית ומלא בעצמו שמגויס ליחידה ללוחמה בטרור עולמי ויוצא לצפון קוריאה לעצור את המנהיג העליון קים ג'ונג איל שמתכנן לפוצץ פצצות גרעיניות שנטמנו ברחבי התבל. הסרט עורר את זעמו של איגוד הקולנוע של אמריקה (MPAA) שדרש לקצץ ממנו סצנת סקס גראפית בין שתי בובות. השליט הצפון קוריאני, לעומת זאת, לא הגיב.

עשר שנים אחרי כן יצרו סת' רוגן ואוון גולדברג, החברה מ"הסוף", את "ראיון סוף", קומדיית פעולה על כוכב טלוויזיה יפה בלורית ומלא בעצמו שמשיג ראיון עם הדיקטטור הצפון קוריאני החדש קים ג'ונג און, ומגוייס על ידי ה-CIA להתנקש בו לפני שיגשים את תכניתו לשלח טילים גרעיניים באמריקה. שלא כמו אביו חובב הקולנוע, קים ג'ונג און (שמוצג בסרט כמי שדוכא על ידי אביו) כנראה התרגז, וממשלתו הבטיחה "תגובה חמורה" אם הסרט יצא למסכים. ב-24 בנובמבר פרצו האקרים למחשבים של סוני פיקצ'רס (חברת הבת האמריקאית של התאגיד היפני) והדליפו סרטים, אימיילים ומסמכים פנימיים שהביכו את ראשי החברה וגרמו לה נזקים כספיים כבדים. צפון קוריאה הכחישה כל קשר לפעולה, אבל זמן קצר אחרי כן אותם האקרים המתכנים "שומרי השלום" איימו שאם "ראיון סוף" יופץ, אסון 9/11 יחזור על עצמו. רשתות בתי הקולנוע נבהלו והודיעו שלא יקרינו את הסרט, סוני התקפלה וביטלה, אובמה נזף בה על פחדנותה, וב-24.12 הסרט הוצע לצפייה אונליין. למחרת, בחג המולד, הוא גם יצא להפצה מוגבלת ב-331 בתי קולנוע עצמאיים ברחבי אמריקה, ואנשים התייצבו בקופות מתוך סקרנות פטריוטית.

לפני כחודש התארח סת' רוגן אצל ביל מאהר לדבר על הסרט ועל מריחואנה. אותו ראיון קצר וחביב היה הרבה יותר מבדר ומאיר עיניים מהסרט עצמו. בדיעבד נראה שלדפוק ראש במהלך עבודה על מה שמתיימר להיות סאטירה על המפגש בין סלבריטאות אמריקאית לפולחן אישיות צפון קוריאני לא היה רעיון טוב. הסרט מתחיל סבבה, עם ילדה קוריאנית חמודה ששרה שיר על המנהיג האהוב והחכם וממשיכה לאחל לאמריקה אסונות איומים ונוראים שימלאו את ליבה בשמחה. אבל מרגע שבעל הטוק שואו הבור והטיפש דייב סקיילארק נדחף למסך מתברר שאנחנו בצרות. ג'יימס פרנקו כל כך גרוע שהסרט מתרסק שתי דקות אחרי שהחל. פרנקו אינו קומיקאי טבעי ורוגן, שמגלם את עורך תכניתו, כנראה חבר קרוב מכדי להבחין בכך. לאמינם ולרוב לאו, שמתארחים בתוכנית בתפקידי עצמם, יש כמה שניות מצחיקות, אבל פרנקו והאגו שלו משתלטים על הסרט כמו יבלית. התסריט הרזה שואף להיות מין שילוב של "חדשות בהפרעה", "בוראט" ו"שחק אותה סמארט", עם בדיחות על טהרת חור התחת הלא קיים של הדיקטטור (+ כמה בדיחות הומוארוטיות משומשות שנשלפו מהארון).

שום דבר לא עובד עד הראיון שבכותרת, שסוף סוף מגיע ברבע האחרון של הסרט. יש שם חצי רעיון לא רע, אבל הוא מתמסמס בגלל פרנקו, בגלל עריכה צולבת עם סצינת סלפסטיק שלוקחת את מירב תשומת הלב, ובגלל הנחת היסוד הכה אמריקאית שהאזרח הצפון קוריאני הממוצע שולט היטב בשפה האנגלית. ההופעה היחידה בסרט שעומדת ברף מינימלי של ציפיות היא זו של הקומיקאי המוכשר רנדל פארק ("Veep") בתפקיד הדיקטטור הילדותי קים ג'ונג און, כך שאפשר לומר שבסופו של דבר המנהיג העליון בכל זאת ניצח.