שירות חובה: "אפס ביחסי אנוש" הוא סרט חכם, מקורי ושורט

התסכול, השיממון והעלבון של השירות הנשי בצה"ל משמשים קרקע פורייה לקומדיה חכמה, מקורית ושורטת על חיילות בבסיס בערבה שדעתן נטרפת עליהן בהדרגה. וזה כל כך מצחיק. מי אמר שלפמיניסטיות אין חוש הומור. טליה לביא כתבה תסריט מבריק בכל הרמות – הדיאלוגים מרובדים ועשירים בניואנסים ובז'רגונים מתנגשים, ומגרסת הנייר שמופיעה במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה.

כמו כל דבר בצה"ל הסרט מחולק לשלושה פרקים המתמקדים בסיפוריהן של שלוש פקידות שלישות, שכל אחת מהן מציגה פנים אחרות של שביזות: דפי (נלי תגר) חולמת לברוח מהמדבר ולעבור לקריה; זוהר (דאנה איבגי הקורעת) קובעת שיאים בשולה מוקשים (המשחק), קוברת את הראש בדובון ומחכה שזה ייגמר (אם רק תמצא חייל נחמד שיגאל אותה בעדינות מבתוליה); והקצינה רמה (שני קליין), האישה היחידה בישיבות המפקדה, משתוקקת לקידום אבל לא מצליחה להשתלט על החיילות שלה (ולכן מכינה קפה לקצינים שסביבה מתוך קבלה בלתי מודעת של היררכיית המינים בצבא). כל הדמויות, כולל אלה שבצד (בעיקר יונית טובי כחיילת המחליפה ותמרה קליינגון בתפקיד העולה מרוסיה בעלת הקליטה החדה), משורטטות לעילא ומשוחקות נהדר. וגם בטירופן כולן נשארות אנושיות.

לביא שותלת בסרט סוגיות רלוונטיות וכבדות משקל, כמו הטרדה מינית ואחווה נשית במרחב הצבאי, ומטפלת בהן באופן מבדר מאוד, ועם זאת רציני ונוקב ולא מטיפני. בסרטה הארוך הראשון היא מתגלה כבמאית מעוצבת לגמרי, ששולטת שליטה מלאה בסגנון, בקצב ובמנעד הטונלי של הסרט, שנע בין צחוקים פרועים לגילויים כואבים, ובן רגע מחמם לב לבוקס בבטן. וגם הבחירות המוזיקליות מושלמות.

השורה התחתונה: למה אתם מחכים? רוצו!