"שנה קשוחה מאוד": וריאציה חכמה ומסקרנת על סרטי גנגסטרים

אבֵּל מוראלס (אוסקר אייזק מ"בתוך לואין דיוויס") לובש מעיל מהודר בצבע קרם. המעיל אף פעם לא מתלכלך, גם לא כשהוא מטפס על מכלית דלק או דולק בעקבות שודד בכבישים צדדים. המעיל הבהיר מעצב את זהותו ומייחד אותו במתחם האפור שבו הוא פועל. ג'יי.סי צ'נדור – שבתוך שלוש שנים ושלושה סרטים (“התמוטטות", “הכל אבוד") התגלה כאחד הקולנוענים הצעירים, המעניינים והמגובשים באמריקה – מגדיר את “שנה קשוחה מאוד" כסרט גנגסטרים. זאת הגדרה מעניינת לסרט על בעליה של חברה המספקת דלק לחימום, הנאבק על פלח שוק ומכריז שדרכו לגבור על המתחרים היא להציע סחורה טובה יותר ולא לסטות מדרך הישר.

אם סרטי הגנגסטרים הקלאסיים, מ"אויב הציבור" (1931) ועד “הסנדק" (1972), הציגו מראה מעוותת של החלום האמריקאי ועיצבו את הגנגסטר כסוג של יזם, “שנה קשוחה ביותר" (המזכיר את סרטיו הטובים של סידני לומט) מציג מעין היפוך של הז'אנר – היזם כסוג של גנגסטר. שמו המקורי של הסרט מתייחס לכך שהוא מתרחש ב־1981, השנה האלימה בתולדות ניו יורק, והאלימות נוכחת באוויר. בתחילתו מוראלס – שבנה את עצמו במו ידיו ורכש את העסק מאביה של אשתו אנה (ג'סיקה צ'סטיין) – מניח מזוודה גדושה בדולרים על שולחנו של יהודי חרדי כדי לרכוש ממנו חלקת אדמה ליד הנהר ולהרחיב את הביזנס. יש לו 30 יום להשיג מימון להשלמת הרכישה, אבל העוזר לתובע המחוזי (דיוויד אוילואו, מרטין לותר קינג ב"סלמה") נושף בעורפו, ושודדים עלומים תוקפים את נהגיו. הדרמה נטענת מהמתח שבין הקודים והדימויים של סרטי גנגסטרים לבין דמותו החידתית של הגיבור, ואייזק מספק הופעה כריזמטית המבססת את כוכבותו החדשה (לעתים הוא מזכיר את אל פאצ'ינו ב"הסנדק").

הסרט בוער על אש קטנה והעלילה מותירה הרבה דברים עמומים באופן שמשאיר אותנו תוהים ומסוקרנים. צ'נדור הוא תסריטאי מעולה היודע להחזיק את הקלפים קרוב לחזה ולשחרר רמזים ואינפורמציה באופן מבוקר. מתחת לחזות המאופקת של הסרט מציץ רובד נסתר, ואף שכל פרטי העלילה מתגבשים ומתחברים וכל השאלות המרכזיות מקבלות מענה, הוא מזמין אותנו לנסות לפענח את המניפולציות הפוליטיות שמאחורי העלילה הנגלית לעין ומותיר מאחוריו שובל מהדהד. לאווירת העמימות וההשחתה (אנה אומרת שהיא מנהלת את הספרים על פי “הנהלים הסטנדרטיים בביזנס") תורמים אתרי הצילום בברוקלין שמשחזרים את העזובה ששרתה בניו יורק באותן שנים (כולל סצנת מעקב ברכבת תחתית מכוסה גרפיטי) והפסקול של אלכס איברט, שנשמע כמו וריאציה של פיליפ גלאס על לחנים של אניו מוריקונה.

השורה התחתונה: תשכחו מהטריילר הגרוע, הוא ממש לא מייצג את הסרט