בתיאבון!

בסדרות טלוויזיה הסגנון מוכתב מראש על ידי יוצר הסדרה, והבמאים המתחלפים נאמנים למראה הכללי. לא כך הוא בסדרות קולנועיות, וזה בולט לעין ב"משחקי הרעב: התלקחות". פרט למקור הספרותי של סוזן קולינס (ולשחקנים), מהסרט הראשון נשארו רק המעצב האמנותי והמלחין. הבמאי, התסריטאים, הצלם ומעצבת התלבושות התחלפו, ועם תקציב כמעט כפול, סרט ההמשך נראה יותר טוב – התפאורות הרבה יותר מפורטות ומרשימות, האפקטים משופרים, המצלמה הפסיקה לרעוד והתלבושות האבסורדיות והמרהיבות של טריש סמרוויל הולכות לזכות באוסקר ואולי אפילו להכתיב אופנה של שמלות ציפורים.

אבל מה שהפך את "משחקי הרעב" לסרט משובח הוא התסריט (פרי עטם של הסופרת והבמאי גרי רוס) שעבד בכמה רבדים. הוא אייר עולם טורפני שבו צעירים מוקרבים להנאת הצופים, ניסח אבחון ציני של האופן שבו המשטר שולט בהמון דרך אספקה סדירה של לחם ושעשועים ושמץ של תקווה, ומשך קו ישר בין המיתולוגיה היוונית לבין תוכניות הריאליטי, תוך כדי חשיפת המניפולציות שמניעות את הנרטיב שלהן. אל "התלקחות" צריך לבוא אחרי שצפיתם בסרט הראשון, שאם לא כן תפספסו את המשמעות המלאה של כמה וכמה סצנות (הביקור במחוז 11, ביתה של רו המנוחה, מהדהד רגשית בגלל זיכרונות מ"משחקי הרעב"). כמו פרקים אמצעיים בסדרות קולנועיות אחרות, גם הוא מתחיל באמצע ומוביל אותנו אל סוף פתוח, אך הוא שומר על איכות גבוהה באדיבותם של שני תסריטאים זוכי אוסקר – סיימון בופוי ("נער החידות ממומביי") ומייקל ארנדט ("מיס סנשיין הקטנה") – שעוזרים לבמאי פרנסיס לורנס לשפר את המוניטין אחרי "מים לפילים" האיום.

גם כאן צמד הגיבורים, פיטה (ג'וש הצ'רסון) וקטניס המנהיגה בעל כורחה, חוזרים להשתתף במשחק הטלוויזיוני הקטלני, אבל הוא מתחיל רק באמצע הסרט. כמנצחים במשחק הקודם, שזכו בחייהם בשל העמדת הפנים הרומנטית, השניים נדרשים לצאת למסע הופעות ב־12 המחוזות ולהמשיך להתחזות לזוג אוהבים במטרה להרגיע את רוחות המרי המתעוררות. אבל המסע משיג תוצאות הפוכות, וכדי לחסל את המרי ואת גיבוריו מנהל המשחקים החדש (פיליפ סימור הופמן) מארגן משחק בהשתתפות מנצחי המשחקים הקודמים, בהם גם אנשים מבוגרים. הפעם המדריך (וודי הרלסון) ממליץ על שיתוף פעולה, והתסריט מתפנה לפתח את דמויותיהם של כמה מהמתחרים, בהם פיניק היפה והשחצן (סם קלפלין), ג'והנה המתריסה (ג'נה מלון) וצמד מדענים מחוננים (אמנדה פלמר וג'פרי רייט, תוספת ברוכה לכל סרט). הסיפור זורם, מותח ומנוקד בהפתעות משכנעות, הדרמה מגובשת, הרובד התקשורתי/פוליטי עדיין מעניין למדי (אם כי פחות מחוכם מאשר בסרט הקודם), וג'ניפר לורנס הנהדרת ממשיכה להיות אחלה מודל לנשים (וגברים) מכל הגילים. חבל שצריך לחכות שנה שלמה ליציאת חציו הראשון של הסרט האחרון בסדרה.