זה כל מה שיש? פרידה מ"מד מן"

שבע עונות, 92 פרקים. כמעט 70 שעות מהחיים שלי בזבזתי על "מד מן", וזה בלי לספור צפיות חוזרות, קריאת ניתוחים ומאמרים משלימים וגלילה אינסופית בבלוגים עמוסים בגיפים ותמונות מהסדרה. כל מי שצפה פעם בסדרת טלוויזיה אהובה מתדרדרת עד שיא מתחילה לחרחר ולבסוף רודפת אחריך כזומבי, יודע כמה זה נדיר ומשמח לצפות בשבע עונות שלמות ולסכם "לא היה מוותרת על אף פרק".

"מד מן" לכדה אותי כמו שמעט סדרות מצליחות. גם כשכבר ויתרתי כמעט לחלוטין על הניסיון להישאר עם יד על הדופק ולצפות בסדרות חדשות, היא נשארה הסדרה ההיא שאני יוצאת מדעתי אם לא צפיתי בפרק החדש שלה. היא עשתה את זה בלי לבנות עלילה מתח מורטת עצבים, וגם אם היו בה אלמנטים סבוניים, היא לא הרעיפה טוויסטים מפתיעים כאופרת סבון. היא הייתה, קודם כל, אלגנטית – לא רק בעיצוב, אלא גם בקצב ובבניית הדמויות והסיפור. רגע השיא של פרק יכול להיות החלקה במדרגות. זה לא אומר שהעלילה מינימלית, להפך – הפרקים גדושים באירועים קטנים, שלכל אחד ואחד מהם יש משמעות. הדרמה נוצרת בלי שראשים יערפו כי הדרמה היא החיים עצמם, וכמו בחיינו שלנו, מבט חטוף בין שתי דמויות או נסיעה מעיקה במעלית יכולים להיות מסעירים יותר מאירוע היסטורי רב חשיבות שמתרחש ברקע. היו בסדרה גם כיוונים שלא נחקרו לעומק או רגעים שנראו תלושים, כשהדוגמה המושלמת היא הגמגום המתמשך בבניית הדמות של בטי דרייפר/פרנסיס. אבל נו, גם 99 אחוז שלמות הם נדירים. לא משנה מה קרה בחוץ, בת כמה הייתי ואיפה גרתי, תמיד ידעתי שעל "מד מן" אני יכולה לסמוך. לסמוך עליה שתגיד את האמת, ובאופן בלתי נמנע- שתשבור לי את הלב.

היה שלום ותודה על הקולה. ג'ון האם כדון דרייפר

השקר הגדול של הסדרה מתבהר די במהירות – היא נראית ונשמעת נפלא, אבל תכאיב לכם שוב ושוב, ואתם תישארו. ממש כמו דון דרייפר. בגלל זה כל כך הרבה צופים נפלו כבר בעונה הראשונה, כשהתברר להם שלמרות הבגדים היפים והאזכורים ההיסטוריים, זו לא סדרת פיל גוד או משהו קליל לראות בחצי עין. זה חלון לחיים של אחרים, שהם אולי אסתטיים ומהפנטים אבל גרועים בדיוק כמו שלי ושל כל אחד אחר. מי שנשאר מספיק זמן היה חייב להתאהב בדמויות האלה, שכתובות טוב יותר מכמה אנשים שפגשתי במציאות. הדמות האהובה עליך בפרק אחד יכולה להפוך לבלתי נסבלת בפרק אחר, בזמן שאפילו פיט פאקינג קמפבל יכול לזכות לרחמים, אם במקרה באותו הפרק הוא היה מאוהב.

המוני סדרות תקופתיות הפציעו על המסך אחרי ש"מד מן" התפוצצה, אבל במעטות מהן הסטיילינג היה חלק כל כך משמעותי, שמוסיף עוד רובד של משמעות. בפרק אחד בעונה השישית מייגן דרייפר לובשת טי שירט לבנה עם כוכב, שהציפה את האינטרנט בתיאוריות קונספירציה פרועות. השחקנית שרון טייט צולמה בטי שירט המסוימת הזו שנתיים לפני שנרצחה ע"י משפחת מנסון, וזה הספיק כדי להפיץ את הרעיון שמייגן עומדת למות, ואולי היא כבר מתה מזמן. כל פרק הגיע יחד עם עשרות מאמרי פרשנות, ניתוחי רפרנסים וצבעוניות מדוקדקים. כל רגע קצת מעניין הפך לאנימציית גיף, המעניינים באמת זכו גם לשלל מחוות מצוירות. קראתי לפחות חמישה דירוגים של נשות דון דרייפר, מהמעניינת למשעממת ביותר, והיה גם דירוג של המזכירות שלו, הסצנות הטובות ביותר, הפרקים, הדמויות, הזוגות, התלבושות ואפילו השחקנים שמגלים את בובי דרייפר (תופתעו כמה כאלה יש). לפעמים היה נראה שאי אפשר באמת להבין את הפרקים בלי כל ההבהרות האלה, בלי שמישהו זריז ממני יחפש בגוגל כל כריכת ספר שמפציעה לשנייה על המסך, אבל אחרי כמה פרקים מוארים כאלה כבר מתחילים לזהות את הניואנסים לבד. כל סדרה שאני אוהבת באמת היא מבחינתי שיעור בטלוויזיה, במקרה של "מד מן" פשוט היו גם מבחנים.

קצת מבאס לומר שהפרק האחרון בסדרה לא ראוי להשתלב באף דירוג "הפרקים הטובים ביותר", אולי כי הוא באמת מושלם פחות מהסטנדרט שהורגלנו אליו (בייחוד בחצי העונה הזו) ואולי כי הוא האחרון ומראש לא היה לו סיכוי. לזכותו ייאמר שהיה חכם לסגור את הסיפור בהתרחשות כמעט סטנדרטית ולא באירוע גדול (משהו כמו האיחוד עם מקאן כמה פרקים קודם לכן), שמשאיר יותר מדי קצוות פתוחים. החיים ממשיכים כרגיל, כמו שבטי רצתה. וגם אם זה לא היה הפרק הכי טוב בסדרה, היו בו המון רגעים יפים, משמחים או מכאיבים, משיחת הטלפון של דון ובטי דרך המבט של ג'ואן רגע אחרי שבן זוגה המרוכז בעצמו נוטש אותה שוב ועד להתקף החרדה של דון. הייתה גם הסצנה הרומנטית ההיא של פגי וסטן, שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן שכבר לא היה לי אכפת כמה לא אופיינית לסדרה היא נראית, או שכמו במציאות, גם ב"מד מן" כל דבר טוב הוא זמני. ואז הגיע השוט האחרון באמת – דון דרייפר עושה מדיטציה, מהמהם "אומממ" שנשמע ממש כמו "Home" ומחייך, והאידיליה ההיפית הופכת לפרסומת אמיתית של קוקה קולה משנת 1971. אותה הפרסומת שהבלוגרים כבר ציינו שעשויה להופיע בפרק האחרון. ופתאום התחלתי לכעוס. אתה היית אמור להיות חכם יותר מכולנו, מת'יו ווינר, איך זה שהצלחנו לפצח אותך? אולי פשוט לא השארנו לך ברירה.