טיים אאוט timeout

טווין פיקס חוזרת לעונה חדשה: סדרה מושלמת או אוברייטד לגמרי?

| מאת: אור נוף, מאיה פז

סדרת הקאלט של דייוויד לינץ' חוזרת למסך לעונה שלישית. שני עשורים וחצי אחרי שירדה מהמסך, הסדרה אספה אליה מעריצים אדוקים וגם כאלה שממש לא מבינים ממה כולם מתרגשים. אז האם מדובר בארוע טלוויזיוני מרגש או בילד-אפ מוגזם?

טווין פיקס

בעד: האמנותי והטלנובלי מסתנכרנים לכדי שלמות

אור נוף

"אי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים", אמר הפילוסוף היווני הרקליטוס, ונראה שהדבר נכון גם לגבי סדרות טלוויזיה. בעידן של טלוויזיה כל כך מצוינת, העלאה באוב של סדרות מהעבר נדמית כמו חזרה לאקס נושן, חזרה לנהר שכבר שחינו בו. זה תמיד מעלה את השאלה "בשביל מה?" ואף פעם לא מצליח לשחזר את הקסם המקורי. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע, הצופים נשארים גם עם טעם לוואי מבאס. אבל כמו כל כלל בחיים, גם כאן יש היתר לחריגה אחת, וכמה טוב שהחריגה הזו היא "טווין פיקס".

רגע לפני שטרנד הרטרו לניינטיז מת סופית וכולנו נעבור לראות סדרות תקופתיות על 2006 ונרגיש זקנים במיוחד, הסדרה של דייוויד לינץ' והתסריטאי מארק פרוסט חוזרת לעונה שלישית. אל תתנו להייטרים להטעות אתכם, לא מדובר כאן בסתם נוסטלגיה, אלא באירוע משמח באמת לכל מי שאוהב טלוויזיה טובה ואמנות בכלל.

"טווין פיקס" שודרה לראשונה ב-1990 וגרמה לכל ארצות הברית לתהות "מי רצח את לורה פאלמר?", נערת התיכון האהובה והפופולרית שכמו כל שאר הדמויות הסתירה סוד אפל וגדול, שעומד, כמובן, בניגוד מוחלט לעיירה הקטנה והמנומנמת לכאורה. הסצינה שפתחה את הסדרה – גופתה היפהפייה של לורה שנמשית מהנהר – היא רק אחת בסדרת הדימויים ש"טווין פיקס" הורישה לעולם הטלוויזיה תוך שילוב מושלם בין עיצוב וסטיילינג חלומי לתימות קריפיות וספּוּקיות. או במילים אחרות: רצח מעולם לא היה יפהפה כל כך. והתשובה למי רצח את לורה התקבלה רק בעונה השנייה, שהייתה פחות טובה וקיבלה רייטינג נמוך יותר. אבל זה לא משנה, כי ב"טווין פיקס" לא צופים כדי לקבל תשובות.

בעשורים שחלפו מאז ירדה מהמסך, לא מעט סדרות ("פארגו", "בלש אמיתי") ניסו לשחזר את השילוב המדויק שהציגה "טווין פיקס" בין פגיע לקינקי, בין מוזר למתוק, אבל אף אחת לא באמת הצליחה להגיע ללב העניין. התסריטאי מארק פרוסט ניסח בזמנו את סוד קסמה של הסדרה בכך שהיא פשוט "משקפת את הספקטרום המלא של החיים, והחיים הם מצחיקים ומפחידים ומרגשים ורומנטיים".

"טווין פיקס" הצליחה להפוך לאיקונית בשמונה פרקים בלבד. היא עשתה זאת תוך שימוש בכל המרכיבים הנכונים: החל ממנגינת הפתיחה שהולחנה במיוחד וגורמת ללא מעט אנשים עור ברווז עד היום, דרך דמויות כמו הסוכן המיוחד אך המשונה דייל קופר (קייל מקלכלן), התיכוניסטית אודרי הורן (שרילין פן) ששמה את ה-ק' בקינקיות ועד לילנד פאלמר (רי וייס), אביה של לורה, שהראה שלכולנו יש עוד מה ללמוד בכל הקשור לדדי אישיוז, נושא שנותר רלוונטי מתמיד גם היום.

כש"טווין פיקס" שודרה לראשונה הנוף הטלוויזיוני של אמריקה היה שונה לגמרי ממה שהוא היום: שממה חסרת מניירות אמנותיות ומוצפת בערכי משפחה מחליאים. אם נהיה כנים, העלילה של "טווין פיקס" היא בעצם לא יותר מאופרת סבון ממוצעת – נערה יפה מתה והחיפוש אחר הרוצח מוביל למהומה בעיירה. אבל ייתכן שבדיוק בגלל זה הקסם של "טווין פיקס" עובד ועומד במבחן הזמן. להבדיל מחלק מיצירותיו האחרות של לינץ', כאן הסיפור לא קורס מכובד האמנות, אלא להיפך – ההפרייה ההדדית בין האמנותי והביאזרי למיינסטרימי ואפילו, לפרקים, הטלנבולי, מסונכרנת באופן מושלם. למעשה, "טווין פיקס" מעולם לא התיימרה לטעון שהיא יותר מאופרת סבון עם נטיות אמנותיות, פשוט כי "טווין פיקס" לא התיימרה לטעון כמעט שום דבר. כלומר, לא סתם התשובה לשאלה שכביכול מניעה את הסדרה מתגלה רק בעונה שאיש כמעט לא ראה.

בזמן שהסדרות של ימינו כל כך נואשות לטעון שהן "קולו של דור", "טווין פיקס" התרחקה מניסיון כזה כמו מאש. ולא מדובר בסדרה שמתרחקת מאש, כן? אחת הסצנות המפורסמות ביותר בסדרה, אם לא המפורסמת מכולן, היא סצינת החלום של הסוכן קופר. סצינה שהמילה סוריאליזם לא מתחילה להגדיר אותה וכוללת בין היתר גמד מרקד בחדר שכולו אדום. הסצנה הזו שהייתה מקור השראה לכל כך הרבה רגעי חלום טלוויזיוניים, שלא נדבר על מספר העבודות האקדמיות שנכתבו בעקבותיה, מבטאת את הרוח של הסדרה. אם צריך להמר, בטוח שהקאמבק של "טווין פיקס" יצליח, כי הסיפור הבסיסי שלה לא קשור לניינטיז כמו שהוא לא קשור ל-2017. "טווין פיקס", בדומה לחלומות, לפנטזיות ולסטיות שלנו, נפרשת מעבר למימדים של חלל וזמן. בדיוק כמו שהסטיות שלנו יכולות להתפרץ בתא שירותים בבית ספר תיכון בגיל 16 ולהמשיך ללוות אותנו עוד 20 ו-30 שנה מאוחר יותר. החלום לעולם אינו מובן עד הסוף ולכן הוא תמיד רלוונטי ומעניין.

בחדר האדום ההוא הבטיחה לורה פאלמר לסוכן קופר ש"נתראה עוד 25 שנה". מאז חלפו אמנם 26 שנה, אבל כשצוות הכותבים המקורי ורוב השחקנים שבים לשתף פעולה, אפשר לסלוח להם.

נגד: מציצנות פטישיסטית והאשמת הקרבן

מאיה פז

***אזהרת ספוילר***

דיויד לינץ׳ הוא אחת התרמיות הגדולות של הקולנוע העכשווי. כבר ארבעה עשורים שהוא מתחזק מוניטין מפואר של קולנוען סוריאליסטי חשוב בעל סגנון ייחודי ופורץ דרך, אבל הסופרלטיבים הללו — גם אם נכונים — תפקידם להוות מסך עשן להיות גוף עבודתו של לינץ׳ אסופת יצירות בלתי-מובנות ונטולות אמירה במקרה הטוב, ומרתיחות במקרה הרע. לקראת שובה למסך של סדרת הפולחן ״טווין פיקס״, צריך לעצור ולשאול איך קרה שהפכנו אותה לכזו.

״טווין פיקס״ ראויה לכל השבחים שהורעפו עליה. היא היתה זרה ומוזרה בנוף הטלוויזיוני של שנת 1990, וכל סדרה שהגיעה אחריה בסוגת ״סדרות האיכות״ חייבת לה את עצם שידורה. ״טווין פיקס״ מתחה את הגבולות הנרטיביים שהוצעו עד אז בטלוויזיה, עם סיפור בלשי מקופל בתוך מלודרמה שהיא גם קומדיית מתח ביזארית. אבל היא גם סדרה על נערה שעיירה שלמה מתעללת בה, נערה שאבא שלה אונס ורוצח אותה.

לינץ׳ ופרוסט מנסים לרדת לעומקן של המשמעויות העוטפות את הרצח הזה, אבל הם גם מבקשים לפרק באמצעותו את מעמד הביניים בעיירת פועלים באמריקה הלבנה. לינץ׳ עצמו הוא הראשון להודות שתעלומת הרצח אינה העיקר ב״טווין פיקס״, ואם זה היה תלוי בו, הרוצח לא היה נחשף לעולם. הקלות שבה משתמש לינץ׳ ברצח של נערה כטריגר לעיסוק בעניינים שהם כביכול חשובים יותר, חושפת למעשה את היצר המציצני והפטישיסטי המפעיל אותו כקולנוען ויוצר טלוויזיה.

את דיויד לינץ׳ לא מעניין מי רצח ואנס את לורה פאלמר ולמה. הוא מתעניין יותר במי הייתה הנערה היפה והטהורה שאת גופתה העטופה בניילון פלט הנהר. אט אט נחשפות פניה האמיתיות של לורה פאלמר, והצופים מגלים שמלכת הנשף לא הייתה טהורה כלל. לינץ׳ כל כך בטוח שהוא מבצע דקונסטרקציה מתוחכמת של אמריקה הפרברית, אבל מה שהוא מגיש לנו כאן הוא למעשה האשמת קרבן קלאסית. דמויות הנשים הצעירות ב״טווין פיקס״ חוטאות במתירנות, ונענשות על כך.

לשאלה ״מי רצח את לורה פאלמר?״ יש תשובה אחת: אביה, לילנד פאלמר. הוא ולא אלטר אגו, הוא ולא יצור דמוני בשם בוב. יותר קל לנו לעכל אדם אחוז דיבוק שאינו אחראי למעשיו מאשר אב שמתעלל מינית בבתו ולבסוף גם רוצח אותה. בהמשך יביט חוקר ה-FBI דייל קופר במראה ויראה בה את בוב, שהצליח לחדור גם אליו. בוב נמצא בבית, ברשויות החוק, הוא בכל מקום. רק שהוא לא שד שנכנס באנשים ומשתלט עליהם כאילו אין להם ברירה, זו תרבות האונס, זו הפטריארכיה. הן אלו שמאפשרות ללינץ׳ לעשות בנשים כאוות נפשו מבלי לעסוק בהשלכות, וההשלכה של כל זה על בוב קלה מדי.

אלימות ומיניות הם שני מושגים בלתי ניתנים להפרדה בסרטיו של לינץ׳. ״טווין פיקס״, על אף ששודרה בטלוויזיה ולכן נתונה תחת מגבלות בכל הקשור לביטוי הויזואלי שלהן, המשיכה את הקו הזה. לינץ׳ מציג את הנשים שלו כמזוכיסטיות, ובתמורה הוא נהנה להתעלל בהן. בין אם בדמותה של איזבלה רוסליני שעוברת תלאות מחרידות ומשפילות ב״קטיפה כחולה״, ובזו של לורה דרן ב״לב פראי״, שנאנסה בילדותה ועוברת התעללות מינית במהלך הסרט. גם ב״מלהולנד דרייב״ יש אזכור לתקיפה מינית בעברה של אחת הדמויות, אבל זה סרט שהוא חלום אז למה להרוס את הוייב והיי תראו, סצינת סקס לסבית!

בראיון למגזין הבריטי ״בליץ״, סיפק לינץ׳ הסבר לאלימות ב״קטיפה כחולה״: ״יש נשים שאתה רוצה פשוט להרביץ להן כי הן נותנות לך תחושה שהן רוצות את זה, או שאולי הן עצבנו אותך איכשהו. אני רואה את זה קורה, אבל לא לגמרי מבין את זה״. הראיון הזה נערך ב- 1990, וסביר להניח שכיום לינץ׳ לא היה מספק אמירות מסוג זה. עמדתו של לינץ׳ גורסת שאם זה קורה, אפשר וצריך לעסוק בזה, אבל זהותו כאמן סוריאליסט עם נטיה לביזאר ולנרטיבים רופפים כמו מורידה ממנו את הצורך לנקוט עמדה או לקחת אחריות.

לינץ׳ התרחק מיצירה קולנועית בעשור האחרון ולאחרונה אף הודיע שהוא לא יביים יותר סרטי קולנוע, ויכול להיות שהשטיקים הרגילים שלו כבר לא יעניינו כבעבר. ״טווין פיקס״ של 2017 תזדקק להרבה יותר מביזאר סוריאליסטי, כי אנחנו כבר מבינים בדיוק את מה הוא בא להסוות.

טווין פיקס, 21.5 בשואוטיים (ארה"ב); 22.5 ב-22:00 ב-yes

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 46a62aaf4c86f67