קיצור תולדות החנון: הגיקים משתלטים על הטלוויזיה האמריקאית

השתלטות החנונים על מיינסטרים התרבות האמריקאי לא התחילה והסתיימה ביום אחד, אך עם התקרבות קיץ 2014 לסופו כבר אפשר להגיד שזהו – החנונים הגיעו והם כאן כדי להישאר. לעת עתה, לפחות. שלוש סדרות טלוויזיה שעלו למסכים בארצות הברית בקיץ הזה נמצאות אמנם בקצוות שונים על סקאלת החנוניות, אך יש דבר אחד שמשותף לשלושתן: החנונים שלהן לא מוגדרים על ידי החנוניות שלהן בלבד.

"עמק הסיליקון", "קוד שרוף", ו”The Quest" מלאות שלושתן בחנונים. הם נמצאים בכל פריים, מדברים על הנושאים החנוניים שלהם ומריצים בדיחות חנוניות. אבל אצל כולם הגיקיות היא רק שכבה אחת באפיון הדמות – השכבה השקופה ביותר, זו שלא דורשת הצגה מוגזמת. החנונים האלה לא צריכים להתאמץ כדי להזכיר לכם שהם כאלה בכל רגע נתון, ונושאי השיחות שלהם יכולים לנדוד גם לעניינים כמו ספורט בלי שמישהו יחשוב שזה מוזר.

זה משהו שאי אפשר, למשל, להגיד על הסדרה המצליחה ביותר בטלוויזיה האמריקאית כיום: ״המפץ הגדול״. היא אמנם כוללת מספיק בדיחות גיקיות כדי לקסום לקהל, אך כשמסתכלים על המתרחש בה קשה להתעלם מכך שאנחנו אמורים לצחוק על הדמויות, לא איתן. לאונרד הוא ״חנון רגיל״, שלדון הוא ״חנון על״, האוורד הוא ״חנון קריפי״ וראג׳ הוא ״חנון זר״. כולם אוהבים גם "מסע בין כוכבים" וגם "מלחמת הכוכבים", אובססיביים למשחקי תפקידים ולמשחקי וידיאו, למדע ול"הארי פוטר". איש מהם לא מבין בספורט, וזה מצחיק, כי חה חה, חנונים לא אמורים להבין בספורט. ההשטחה הזאת היא שהופכת את הסדרה למצליחה כל כך – היא לא הולכת עד הסוף עם אימוץ החנוניות שלה, ובכך פונה בעצם למיינסטרים.

הקיץ הזה מוכיח שאפשר גם אחרת. בהתחלה היה זה "עמק הסיליקון" – סיטקום שיוצריו לא מפחדים לצחוק על תרבות העמק בגובה העיניים, ומחצינים את הביזאריות של אנשי ההיי טק מבלי להסתפק ב״הם חנונים, זה מצחיק!״. התובנות והביקורת בסדרה מופנים אמנם לדפוסי ההתנהגות שמאפיינים עובדי הייטק, אבל יוצריה לא חושבים לרגע שעצם החנוניות של הדמויות היא מושא ללעג.

אחר כך הגיעה "קוד שרוף" (“Halt and Catch Fire"). הניסיון של ערוץ AMC לעשות ״כמו שובר שורות, אבל עם חנונים״ אולי לא הצליח במיוחד מבחינת רייטינג – ואפשר להאשים בכך בקלות את מועדי השידור הבעייתיים של פרקי העונה הראשונה שלה – אך קשה שלא להתרשם מהניסיון של יוצרי הסדרה לעסוק בחומר ייחודי. למען כל מה שקדוש, מדובר בסדרה על סצינת ההיי טק בטקסס ב־1983, ועל חבורת חנונים שבונים מחשב. כמה נגישה סדרה כזו כבר יכולה להיות? למרות הכל התבררה "קוד שרוף" כדרמה מוצלחת ומסוגננת.

הדוגמה השלישית, ”The Quest", היא בוודאות פחות ״סוגה עילית״ משתי קודמותיה, אך דווקא ההימור של רשת הטלוויזיה ABC על חנונים כקהל של הפקה מושקעת למדי הוא הסממן הטוב ביותר לכך שכבר לא צוחקים על הילד הממושקף שאוהב מחשבים, אלא צוחקים איתו. ליתר דיוק, צוחקים על חבריו שלובשים תחפושות והולכים לשחק משחקי תפקידים ביער בסוף השבוע.

כי זה מה שזה – ”The Quest" היא ריאליטי של משחק תפקידים, שבו 12 ״גיבורים״ מועברים ל״ממלכה קסומה״ כדי להילחם ברשע. במקום לשבת על אי בודד ולקבל מעטפות עם משימות, הם יושבים בטירה כשסביבם המוני שחקנים, ומקבלים משימות ממפקד המשמר המלכותי, שמאמן אותם להילחם בלורד הרשע שמגיע עם צבא השדים שלו. והכל בלי שמץ של מודעות עצמית: השחקנים לא קורצים, והמשתתפים נמצאים שם כי הם תמיד חלמו להגיע לממלכה קסומה וחלומם כעת התגשם. התוכנית הזו משודרת באחת מארבע הרשתות הגדולות בארצות הברית. אמנם בקיץ, אך בפריים טיים של יום חמישי עתיר הרייטינג.

בסופו של דבר המרוויחים מהתופעה הזאת הם הצופים. במשך יותר מדי שנים תחזקה תעשיית הטלוויזיה האמריקאית סטנדרט כפול, של הפקת תכנים עבור חנונים מצד אחד ושימוש בהם כבדיחה מהלכת מצד שני. אם יתקבע הנוהג החדש של המבט מעבר לחנוניות, נרוויח לכל הפחות בדיחות חדשות, ואולי אפילו אפיוני דמויות טובים יותר.