טיים אאוט timeout

ריק מבפנים

| מאת: מאיה פז

"ריק ומורטי" היא סדרה חכמה לכאורה, שנונה בכאילו ולגמרי מתה מבפנים. לא פלא, אם כך, שהיא הלהיט הטלוויזיוני הכי גדול של 2017, השנה הכי צינית שניתן לדמיין

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/08/sizes/rick-and-morty3H_wo_680_382.jpg
באמת סדרה על כלום. ריק ומורטי

יהיה צריך לעבוד קשה בשביל למצוא ביקורת שלילית על "ריק ומורטי". מאז עלתה לאוויר ב-2013, נהנית סדרת האנימציה של התסריטאי דן הרמון ("קומיוניטי") והאנימטור והמדובב ג'סטין רוילנד מקונצנזוס ביקורתי יוצא דופן ובסיס צופים נאמן שרק הולך וגדל. היא תופעה תרבותית ייחודית, כזו שמרשה לעצמה לשדר פרק ראשון מהעונה החדשה שלה בלי שום התראה מוקדמת, ב-1 באפריל, ולדעת שהמעריצים כבר יפיצו את הבשורה.

סדרה שהופכת לתופעה תרבותית אינה מצרך נדיר כל כך. סצינה אחת ב"משחקי הכס" יכולה להעסיק את האינטרנט במשך חודשים, ופרק יחיד ב"בנות" הוליד הרים של כתבות, מאמרי דעה ודיונים אקדמיים. ההבדל הוא שלסדרות האלה, ולמעשה כמעט לכל יצירה פופולרית, יש גם תנועת נגד בסדרי גודל דומים. על כל ביקורת חיובית על "משחקי הכס" תצוץ אחת שתטען כי מדובר בסך הכל באופרת סבון עם עירום ואלימות, וכל מילה שיוצאת מפיה של לינה דאנהם זוכה לקיתונות ביקורת ותגובות חריפות. אצל "ריק ומורטי" – שקט.

הסדרה מושפעת מסדרות אנימציה כמו "פיוצ׳רמה" ומיצירות מסע בזמן ובחלל כמו "דוקטור הו" ו"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אבל היא נולדה בעקבות סרטון מחווה ל"בחזרה לעתיד" שיצר רוילנד, ״הרפתקאותיהם המונפשות של דוק ומרטי״. דוק ומרטי הפכו לריק ומורטי – מדען אלכוהוליסט גאון וניהיליסט ונכדו התמים – ואת התמימות המוקסמת והילדותית של סדרת הסרטים החליפו פסימיות קיומית ותהיות פילוסופיות. אלו מוגשות כשהן מעורבבות בתוך טירוף טלוויזיוני של בדיחות אבסורדיות, מדע בדיוני, ואינספור רפרנסים לתרבות הפופולרית.

הבאלגן הזה לא נשמע כמו רשימת המרכיבים של סדרה מצליחה, אבל להרמון ורוילנד זה עבד. ״גאונית״, ״חדשנית״ ו״חתרנית״ הם חלק מהסופרלטיבים שנהנים להרעיף עליה אוהדיה, ככל הנראה הודות לשילוב הבלתי אפשרי שלה: היא שוזרת את הרפתקאותיהם הבין-יקומיות של גיבוריה עם עלילות משפחתיות סטנדרטיות, כמו מערכת היחסים הרעועה של בת׳ וג׳רי, ההורים של מורטי. אבל מעל כל אלו שורה תמיד אווירה עכורה ותחושת אבדון אקזיסטנציאלית. ״ריק ומורטי״ לוקחת שאלות פילוסופיות ומנסה בחלק גדול מהמקרים לנטרל מהן את המוסר, והאפילה הזו מתנגשת שוב ושוב עם האבסורדיות הקומית. הניגוד הזה הוא גם מוקד המשיכה העיקרי שלה.

בפרק השני של העונה השלישית, ששודר ביום ראשון האחרון, מגיעים ריק, מורטי וסאמר אל יקום בסגנון "מקס הזועם". ומה אתם יודעים, מסתבר שגם בשממה פוסט-אפוקליפטית, כמו ששרה נינט, לא תוכל לברוח מעצמך. גם ריק, שדואג תמיד ליידע את נכדיו שאפשר להחליף כל אחד מהם בקלות, מגלה שהעבודה הכרוכה בתפעול התחליפים האלו דווקא לא תמיד שווה את המאמץ. הנטייה של "ריק ומורטי" לשבור בסוף את הפסימיזם ולפנות לרגש ולצרכים האנושיים של דמויותיה הייתה שם מראשיתה והיא מהווה אחת מנקודות החוזק שלה, בייחוד כשהיא מונחת מול הטון הניהיליסטי בו היא דובקת לרוב, בשביל הצחוקים. ל"ריק ומורטי" נוצרה תדמית אנטי-סחית, שמעריציה מתאמצים כל כך לשמר – כאילו היא הופכת את ההערצה שלהם לסדרה למשהו שהם יכולים להתגאות בה. אבל את ההשראה לרגעים המשמעותיים שלה, כמו ה"אין כמו בבית" של הפרק האחרון, היא שואבת דווקא מהסיטקום הקלאסי.

מעריצים שהם אוהדי כדורגל

הרבה מהקומדיה בסדרה נשענת על הומור שירותים, כזה שעדיין איכשהו נהנה מתדמית בוטה, אבל בפועל מצחיק בעיקר ילדים קטנים. לא מפתיע, כשנזכרים שהסרט הקצר שהיווה את הבסיס לסדרה הוא חמש דקות שבמהלך רובן מלקק מרטי את אשכיו של דוק. לא בדיוק החתרנות החדשנית והגאונית שמדביקים לסדרה. לא רק שריק שיכור תמידית, מגהק ומשתין על עצמו, אלא בסדרה הזו יש דמות בשם מיסטר פופי באטהול (מר קקי חור-תחת). אותו מיסטר ממלא תפקיד קטן אך משמעותי ב"ריק ומורטי", ומהווה עמוד תווך לתיאוריות מעריצים שונות שמנסות לנסוך מעט סדר בכאוס הרב-יקומי של הסדרה. ישנם אפילו כנסים שמבקשים לדון באספקטים המדעיים של "ריק ומורטי", שנהנית להיות מופרכת ומוגזמת, ואלו עוזרים לשמר את מעמדה כסדרת איכות פורצת דרך ומשכיחים את הצדדים הילדותיים והרעים שלה. וזה אחד הטריקים הגדולים של הסדרה: כשיש רגעים של מורכבות אינטלקטואלית בתוך ערימה של שטויות לא קוהרנטיות, מה שזוכרים לה זה את המורכבות.

זהו מאפיין בולט גם של דן הרמון כיוצר, שהתחכום והנטייה שלו להיפר מודעות עצמית נוכחים גם ביצירותיו וגם בהופעותיו השונות בתקשורת. אם עולות טענות כלפי עלילה רופפת, הרמון ורוילנד יהיו הראשונים להודות של"ריק ומורטי" אין עלילה בכלל. לפני שיעלו נגדו טענות על שוביניזם או גזענות במהלך סשן שאלות ותשובות עם גולשים, ממהר הרמון להבהיר בעצמו שאת התסריטאים בסדרה — כולם גברים לבנים — קיבל לעבודה על סמך כישוריהם בלבד. המודעות הזו, ביחד עם פה גדול והתעלמות מהשלכות דבריו או מעשיו, הופכים אותו למעשה לחסין בפני כל ביקורת. תוסיפו לזה את הרבדים המרובים בסדרות שלו, ומרוב פרשנויות קשה לומר דבר גורף וחד משמעי: אף אחד לא רוצה לצאת זה שלא הבין את הסדרה.

המעריצים של ״ריק ומורטי״ מתנהגים כמו אוהדי כדורגל שתומכים בקבוצה שלהם בכל מצב ובלי קשר לרמה או לביצועים שלה. הסדרה טיפסה למעמדה הרם הודות לפנייה שלה לקהל גיקי, שנהנה לדוש ולהתעסק בדברים שבשולי הסדרה יותר מאשר באיכויות שלה; קהל שטופח לעצמו על השכם כשהוא מזהה רפרנס וינהל דיונים ארוכים ברשת על "יקום שבו הפנים הם תחת והתחת הוא פנים": נכון, יקום כזה הופיע בפתיח, אבל האם יופיע בסדרה? במידה רבה, הצופים שזה מה שמעניין אותם, הם גם אלו שקובעים את סדר היום באינטרנט. וכשהקהל שלך הוא זה שקובע את השיח, לא פלא שאין לך ביקורות רעות. הקהל הזה מתעקש שלא לשים לב לכלום שמסתתר שמאחורי הווילון. התעסקות בלתי פוסקת בשאלות קיומיות לא הופכות סדרה לאיכותית, ומעטפת של בדיחות נמוכות ואזכורים אובססיביים לתרבות פופולרית לא הופכת אותה למעניינת.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 336ecf27d163bc3af5