טיים אאוט timeout

המסך הלבן: 20 הסדרות הישראליות הטובות ביותר

| מאת: מערכת Time Out

מקווים מאוד שבחרתם טוב. פאודה. צילום מסך

כתבי, עורכי ומבקרי Time Out דירגו את הסדרות הישראליות האהובות עליהם בכל הזמנים. איך דירגנו? ביקשנו מ־12 מהכותבים שלנו לבחור את הסדרות הישראליות הגדולות ביותר בעיניהם, ולדרג אותן מהמקום הראשון לאחרון. לא רק איכות הסדרה בזמן אמת נלקחה בחשבון, אלא גם מידת חשיבותה והשפעתה על התרבות המקומית. לאחר מכן שיקללנו את הדירוג של כל המשתתפים – והתוצאות לפניכם. אם לא צפיתם בכמה מהן, חופש פסח הוא זמן טוב להשלים פערים.

20

אורים ותומים

"אורים ותומים" היא אחד הסודות השמורים ביותר של הטלוויזיה הישראלית. עובדה מעט אירונית, אך גם מתבקשת, מסדרה שעוסקת בסודות. הצופים שהצליחו להתגבר על התיוג המיידי שלה כ"עוד סדרה על דתיים" גילו דרמת מתח יעילה וסוחפת עם עלילה רוויית תככים ובגידות, כשהישיבה התיכונית הפיקטיבית "הר צור" מתגלה כקרקע פורייה ודשנה עבור כל אלו. ל"אורים ותומים" שמור אמנם מקום של כבוד לצד "סרוגים" ו"שטיסל", אבל אין ספק שאת ההשראה שלה היא שואבת דווקא ממקורות כגון "טווין פיקס".
(מאיה פז)


19

אבודים באפריקה

הדרמה הקומית שיצרו איתי רייכר, אילן שפלר ויובל שפרמן שגם ביים, היא יהלום נדיר, לא רק בקנה מידה מקומי. כשהיא מספרת על חברת אופנה משפחתית שיוצאת לצלם את הקטלוג השנתי באפריקה, היא מצליחה להיות סאטירה נשכנית ומדויקת להפליא על כל מה שישראלי, ועם זאת היא באמת אוהדת ומכבדת את גיבוריה. שאיפותיהם וחלומותיהם חסרי התוחלת של המנכ"ל הקומבינטור, בנו הקלולס שרוצה להיות דוגמן, הארט דירקטורית שכל כך משתדלת, וצמד דוגמני הבית שהם זוג נשוי מתוארים בהומור חד אך לא מתנשא. העונה השנייה, שבה המשפחה פלשה לעולם הנדל"ן, המריאה לגבהים סוריאליסטיים והצליחה להתעלות על הראשונה.
(יעל שוב)


18

בת ים ניו יורק

ב"בית", סרט הסטודנטים של דוד אופק, הבמאי מתעד את בית משפחתו בזמן מלחמת המפרץ כשסבתו מגיעה לבית הוריו להתחבא בחדר האטום. בין אזעקה לאזעקה המשפחה יושבת מול המרקע, צופה בהפצצות האמריקאיות על בגדד, וסבתא מנסה לזהות מהצילומים את בית ילדותה בהתרגשות רבה. הגעגועים לבית בעירק – שעכשיו מופצץ בזמן שבבית הנוכחי מתכוננים להפצצה, בסגנון התיעוד שיהפוך את אופק לאחד מבכירי הבמאים בישראל – סללו את הדרך ל"בת ים ניו יורק", היצירה המנומנטלית של אופק עם חברו לספסל לימודי הקולנוע יוסי מדמוני. יחד הם יצרו סדרה שגם היא עוסקת בפיצול זהויות – רגל פה רגל שם – הרצון להיות בישראל משולב עם הרצון להצליח בגדול. הערכים של המשפחה מול הערכים של העולם החדש והמופלא של הקפיטליזם בשנות השיא שלו, שנות ה־90. הזהות המזרחית מול הזהות הישראלית שנכפתה על בני המשפחה. שחקנים מקצוענים פוגשים על המרקע שחקנים חובבים שכובשים את הלב, סגנון תיעודי מתחבא בתוך סגנון עלילתי קלאסי – כל אלה יצרו סדרה חד פעמית.
(שי רינגל)


17

פולישוק

קישון פוגש את "כן אדוני השר" בקומדיה שנראתה לנו מוקצנת כששודרה, והיום נראית נאיבית עם השחיתויות הקטנות והמשעשעות שלה. בדיעבד, "פולישוק" נדמית כמי שבישרה את אובדן הדרך של הדמוקרטיה הישראלית. האדישות ההולכת וגוברת, הזעם הפסיבי והמריר של הציבור כלפי שחיתות של אישי ציבור, המפלגות הגנריות שקמות ונופלות. כל אלה הוטבעו עמוק ב־DNA של "פולישוק", שעלתה לאוויר רגע אחרי בחירות 2009, אשר התקיימו לאחר פרשת השחיתות של אולמרט והעלו את נתניהו בפעם השנייה. ועוד לא דיברנו על פנינה טורנה.
(נעמה רק)


16

הפרלמנט

קשה מאוד לפשל כשמפגישים את אסי כהן, מאור כהן, יובל סמו, מריאנו אידלמן וערן זרחוביץ'. כל אחד מהם הוא שחקן קומי מוכשר שיכול לאפיין דמות במשפט וחצי ומחוות גוף אחת מדויקת. לכן "הפרלמנט" הייתה גם מקרה נדיר שבו סדרת מערכונים עברה בהצלחה את הגלגול לסדרת טלוויזיה. גם מהמפלה השנייה של סדרת הבת היא התחמקה בחינניות: היא לא הייתה אקט מסחרי, ניצול מקסימלי וציני של המותג, אלא נעשתה באהבה טוטאלית על ידי כל המעורבים בה.
(עמית קלינג)


15

עבודה ערבית

הסיטקום של סייד קשוע היה חתרני, פורץ דרך ויחיד במינו כבר כשעלה לשידור, והוא עדיין כזה. אבל "עבודה ערבית" לא זכתה לכל כך הרבה הערכה ותשומת לב רק מפני שהביאה למסך קול של ציבור שנעדר ממנה ואפילו לא נספר כרייטינג. היא הצליחה כי היא פשוט סדרה מעניינת, כיפית, נגישה, מצחיקה וכתובה לעילא. היא בעטה בערבים, יהודים שמאלנים, יהודים ימנים, צופי "האח הגדול", האליטה, התקשורת, בכולם. וכשכולנו עסוקים במריבות של בושרה ואמג'ד, היא דחפה לפריים טיים של ערוץ 2 את הנכבה.
(נעמה רק)


14

הבורגנים

"הבורגנים" הייתה סדרת אנסמבל שכולה חיי שגרה שוחקים ומערכות יחסים מורכבות. בכל זאת, המעבר של יוצרי וכוכבי "החמישייה הקאמרית" מהקומדיה החצופה אל הדרמה האפרורית הפך לשיחת היום. כולם ראו את עצמם דרכה או בניגוד אליה. כמה חזקה היא הייתה? שיר השנה של גל"צ והלהיט הגדול בכלל של 2002 היה "דרכנו", קאבר שהוקלט במיוחד בשבילה. "הבורגנים" הייתה בבואה של זמן ומקום, של צד מסוים בחברה מסוימת בשנים כל כך מסוימות. קולה התעצב והשתנה עם פריצת האינתיפאדה השנייה והמשבר הכלכלי בראשית המילניום. הכל דרך הסיפורים הכי קטנים ופשוטים לכאורה.
(אהרון גולדברג)


13

פאודה

ב"פאודה" מפקד צוות מסתערבים ואנשיו מנסים ללכוד את בכיר מבוקשי החמאס בשטחים, והמרדף גובה מהם מחיר פיזי ונפשי. ואכן, הסדרה שיצרו העיתונאי אבי יששכרוף והשחקן ליאור רז, שכתב לעצמו תפקיד ראשי, רוקמת במיומנות עלילת מתח אפקטיבית שנתמכת בבימוי הסוחף של אסף ברנשטיין. אבל ייחודה וחלק ניכר מעוצמתה הדרמטית נובעים מכך שדמויות הפלסטינים שלכודים בין שני הקצוות – הרופאה הנדרשת לטפל בטרוריסט ובעיקר הנער המשמש כיד ימינו (שאדי מרעי) – זוכות לקונפליקטים אנושיים ומוסריים מורכבים, והן מעוררות את הזדהות הצופים לא פחות, ולעתים אף יותר, מאשר הגיבורים הרשמיים.
(יעל שוב)


12

מחוברים

נהוג לחשוב שפורמט הדוקו ריאליטי של הוט קנה את תהילתו בזכות אשליית האותנטיות: מסגרת אינטימית שבה הצופים הופכים לבני לוויה הנוכחים עם הגיבור בדייטים שלו וכשהוא בוכה לתוך הכרית לפני השינה. אמנם בעונה הראשונה לוהקו ל"מחוברים" במכוון דמויות אנונימיות, אך גם כשהפכה עם השנים למכוכבת ומתסורטת היא הצליחה לשמור על הקסם. זו מעולם לא באמת הייתה אשליית האותנטיות שלכדה אותנו, אלא הקצב והאפיל הקולנועיים שמעולם לא זיהינו עם הז'אנר. "מחוברים" היא הרי ריאליטי שיש בו את כל מה שנהוג לקבל בפריים טיים – מבכי וצעקות ועד תגליות צהובות – רק בגרסה שמאפשרת באמת לחשוב.
(גיא פרחי)


11

נבלות

אחד הדברים המהפכניים ב"נבלות" שיצר דרור סבו, קשור להחלטה האמיצה של הוט לשדר אותה ביום העצמאות. ככה, בין טקס הדלקת המשואות למנגלים, התרחש אירוע טלוויזיוני נדיר: מיני סידרה על פי ספרו של יורם קניוק, שעוסקת באופן ישיר באלימות המסתתרת מאחורי החגיגות להקמת המדינה. נבלות היא גוף טלוויזיוני מרקיב ומדמם שיש לסתום את האף חזק כדי לצלוח אותו, אבל בסוף יש כמובן זיקוקי די נור מהממים. יהורם גאון ויוסי פולק מפתיעים בשניים מהתפקידים המורכבים שנראו על מסך הטלוויזיה בישראל בתור לוחמי פלמ"ח לשעבר שנאלצים לגדול עם המדינה ולראות לא רק את המורשת שלהם נזרקת לפח, אלא גם את כבודם.
(שי רינגל)


10

אהבה זה כואב

חודשיים בלבד בילתה "אהבה זה כואב" על מסכינו, בסך הכל תשעה פרקים, והם הקנו לה מקום של כבוד בקאנון הטלוויזיוני הישראלי. למה? כי בדומה ל"פלורנטין" גם "אהבה זה כואב" תפסה רגע בזמן, לקחה משהו מהצייטגייסט וקיפסלה אותו אל תוך עונת טלוויזיה מושלמת. ככזו כלל לא בטוח שהיא עומדת במבחן הזמן. "מה יש לכם כל כך נגד ערבים, הרי אתם בעצמכם ערבים", מטיחה דנה (דנה מודן) במשפחתו של בן זוגה, אורן (אסי כהן). מה שנתפס אז כפצצת אמת מהפכנית נראה היום כעוד מאמץ של אשכנזייה מתנשאת לגזול מאחרים את זכותם להגדרה עצמית.
(מאיה פז)


9

התסריטאי

היצירה האוטוביוגרפית של סייד קשוע תיזכר כאחות הקטנה והמלנכולית של "עבודה ערבית", וכמו שקורה במשפחות הטובות ביותר – האחות הגדולה היא שנשכבה על הגדר ופרצה עבורה את הדרך. הדי ההצלחה של "עבודה ערבית" אפשרו לקשוע לחלץ מתוכו טקסט בלתי מתנצל על מקומם של ערביי ישראל בחברה ושמרשה לעצמו לזנוח מעת לעת את הדאחקות האופייניות לטובת רגעים מדכאים אך כנים להפליא. בצלו של סיפור מטא טהור (תסריטאי ערבי כותב סדרה לקהל יהודי), "התסריטאי" מפרקת את המחוות הריקות של קברניטי התקינות הפוליטית.
(גיא פרחי)


8

האחיות המוצלחות שלי

בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה שבו הוכתרה "האחיות המוצלחות שלי" לקומדיה הטובה של השנה, יצאה גלית חוגי, שיצרה אותה עם נועה ארנברג, נגד אלו שרואים בקומדיה נשית "אחוזי נכות לקומדיה", והזמינה אותם להצטרף אליה "לעולם שבו פשוט יש קומדיות". הרי אף אחד לא קורא ל"החברים של נאור" "קומדיה גברית". בעולם שבו פשוט יש קומדיות, "האחיות המוצלחות שלי" היא מצחיקה וכיפית, קלילה ובו זמנית רגישה. אם "האחיות" היא רק יריית הזינוק למירוץ שישתפו בו עוד הרבה קומדיות כאלו, אז מקומה ברשימה הזו יהפוך משמעותי בהרבה.
(מאיה פז)


7

חדווה ושלומיק

הדה בושס כתבה בזמנו ש"חדווה ושלומיק" היא אנטי תרבות, אבל במבחן הזמן – גם ארבעה עשורים אחרי שהפציעה הסדרה על מסך הטלוויזיה החד ערוצית והדו צבעית – שיר הפתיחה שלה רלוונטי לכל מי שעובר לעיר הגדולה. "ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים. מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים?", רק שהיום מי שמגיע לתל אביב לא צריך לעשות את זה בסוד, לא יופתע מהטרדות מיניות או סמים, וגם חלומות התהילה מפוכחים יותר. בישראל של 1971, מנחם זילברמן ויעל אביב בתפקיד קיבוצניקים צעירים שמגיעים לכרך הגדול חולמים והלומים, היו סנונית ראשונה של שפיות על המסך. שפיות שבה לא מטאטאים קונפליקטים וקונטרוברסיות מתחת לשטיח, אלא נותנים ליהונתן גפן לנסח אותם בצורת תסריט.
(נדב נוימן)


6

שטיסל

פיוט אמיתי הוא איכות שקשה מאוד להשיג. הסדרה של אורי אלון ויהונתן אינדורסקי השיגה אותה שוב ושוב. הסיפור המרכזי על אהבה לא בדיוק אסורה אבל בהחלט לא מקובלת בקרב העולם החרדי נוגע ללב, סבך העלילות המשפחתיות שזור בתבונה, הניואנסים של היחסים בין הדמויות מדויקים, וההופעות – בעיקר של האחים דב גליקמן וששון גבאי בעונה השנייה – מזהירות. אבל הרובד הנוסף של הפיוט מושג דווקא בסצנות צדדיות, כמו זו שבה שטיסל נכנס לחנות פרחים. הן אינן מקדמות את העלילה, אך מאיירות בתשומת לב פינות נסתרות בנפשותיהן של הדמויות.
(יעל שוב)


5

מ.ק. 22

"היה הייתה מ.ק. 22". זו הדרך היחידה לפתוח בה את הסיפור על "מ.ק 22". היא צצה כמעט במקרה, זהרה לרגע ונעלמה. שנים לפני "אפס ביחסי אנוש" ואפילו פני "פרופיל 64" (אבל כמה שנים טובות אחרי "התגנבות יחידים") – לאסף הראל, דורון צור וירון ניסקי כבר היה ברור שהג'ובניק העברי הוא הכר הפורה ביותר לסאטירה ישראלית. נכון שרב"ט שולמן ורב"ט חנוכה, האפסנאים הממורמרים, הם לא בדיוק ולדימיר ואסטראגון והם גם לא בדיוק החיילים האמיצים שוויק. אבל "מ.ק 22" קלעה בול לחוויה של שיעמום צבאי, ועם הסיטואציות המופרכות, האנימציה הכיפית (הציורים נמצאים אי שם על התפר בין "סאות' פארק", אנשי לגו ודמויות קרטון שמקפלים מחפיסת סיגריות) ודמויות המשנה המדהימות (שלמה גרוניך ועידן רייכל, למשל) – היא הייתה כיף נדיר ולא מצונזר.

איך זה נגמר? זה נגמר כמו שנגמר כל דבר טוב בטלוויזיה הישראלית: בעונה אחת קצרה, בדיבורים חסרי בסיס על עונת המשך, בשידורים חוזרים בביפ. אנימציה היא עסק יקר, בטח ב־2004, כך שלסדרה כזאת לא היה מודל סביר שבו יכלה להמשיך להתקיים. לצופיה נותר רק לזכור אותה בחום ובחיבה. חוץ מזה הייתה שם דמות של חיילת בכיסא גלגלים שקראו לה מיכל לוינשטיין. איך אפשר לא לאהוב את זה?
(עמית קלינג)


4

קרובים קרובים

אפרים סידון וב. מיכאל כתבו את הסיטקום הישראלי הראשון (1983־1986), שנברא בצלמן של סדרות אמריקאיות (כולל צחוקים מוקלטים) והפך מיד לקלאסיקה מקומית. הסדרה זכתה לאינספור שידורים חוזרים מאז ועד היום, ומשפטי מפתח מתוכה – "מצחיק מאוד!", "למה לא מספרים לי שום דבר בבית הזה?" – נחקקו בתודעה הציבורית. כדי ללמוד איך עושים את זה נסע הבמאי יצחק שאולי לארצות הברית, נכח סט הצילומים של "שלושה בדירה אחת" והצליח להתאים את שיטת העבודה לתנאים המקומיים.

קרובי המשפחה המתגוררים בשלוש דירות בבניין אחד ברחוב ויטק 9 עוצבו בקווים ברורים ונקראו על שמם של השחקנים שגילמו אותם: יהורם (גאון) ההיפוכונדר, אילן (דר) הקמצן, תיקי (דיין) המעשית, ליאורה (ריבלין) הצינית והלחוצה, והדודה המגניבה חנה (מרון) שניהלה שיחות עמוקות עם פרחי הבגוניה והפטוניה שלה, וקולה המזמין נשמע בתחילת כל פרק: "פ־תוווח!". מיטב שחקני ישראל (יוסף שילוח, רבקה מיכאלי, ששון גבאי ורבים אחרים) הופיעו בתפקידי אורח ב־37 הפרקים של הסדרה, וב־2005 אף צולם פרק איחוד.

"קרובים קרובים" עסקה בנושאים מחייהן של משפחות ישראליות ממוצעות – דמי כיס, בחירות לוועד בית – אך נמנעה מלהזכיר פוליטיקה, חס וחלילה. רק שני פרקים העלו נושאים מעט פחות נוחים: פרק 23 על עוזר הבית הערבי ("מיעוט" בלשונה של ליאורה הנבוכה) ופרק 15 שבו המוצא העדתי של ההורים עלה לדיון בשל משימה לימודית מבית הספר, ורק אז התברר שלא כולם אשכנזים.
(יעל שוב)


3

שבתות וחגים

"שבתות וחגים", כמו "הבורגנים", שודרה בתחילת שנות ה־2000 (עונתה הראשונה שודרה ב־1999) ועוסקת במערכות יחסים משפחתיות, חבריות ורומנטיות של תל אביבים ממעמד מסוים. אבל בעוד "הבורגנים" הייתה סדרה שלימדה יותר על התקופה שבה היא נוצרה מאשר על בני אדם, "שבתות וחגים" – שביים רני בלייר ושבין כותביה היו התסריטאי הראשי אורי סיוון, ערן קולירין, ארי פולמן וחגי לוי – היא לפני הכל סדרה אנושית מאוד. היא אנושית בעיקר כי החיים של הדמויות הראשיות בה פשוט מבולגנים. מערכות היחסים שלהם מבולגנות, הבתים שלהם מבולגנים, המכוניות שלהם חבוטות והרחובות התל אביביים שבהם הם מתהלכים תמיד קצת דומים מדי למציאות.

רפי (אלון אבוטבול) הוא צלם גרוש (מחגית, אתי אנקרי) שאוהב מאוד את בתו המתבגרת (רומי אבולעפיה), אבל לא מצליח להיות האבא שמגיע בזמן לפגוש אותה או לארגן את חייו באופן אחראי. יואל (דרור קרן) נשוי בתחילת הסדרה לשירה (מירב גרובר), אבל לא מצליח להיות הבעל והגבר שמצופה ממנו להיות. גם שאר הדמויות מעט מרחפות ביקום הזה, אף על פי שהן כבר בסוף שנות ה־30 או תחילת שנות ה־40 לחייהן ולא בגיל ההתבגרות.

יש בסדרה הזאת קונפליקטים ישראליים מאוד, כמו האם אפשר להתעלם מעוד מלחמה בעזה וליהנות בבועה, אבל היופי והעצב של מערכות היחסים בה מתעלים מעל המקום, ובייחוד החברות של רפי ויואל, שהיא חברות גברית עמוקה יותר ממה שאנו רגילים לראות. גם תפקידה של המוזיקה בסדרה (שיר הנושא שלה היה "ככה זה לאהוב אותך" של ברי סחרוף, ויש הרבה מאוד שירים ישראליים בפרקים), מזכיר את תפקידה של המוזיקה בחיים ונדמה שלפעמים היא שם כי אין כבר מה להגיד.
(מאיה לקר)


2

פלורנטין

הסדרה שסיפרה את סיפורם של קבוצת צעירים תל אביבים מבולבלים (מגדרית? מקצועית? קיומית?) בשכונה המתעוררת של שנות ה־90 הייתה אחת הדרמות האיכותיות הראשונות של ערוץ 2 ושל העידן המסחרי, וקשה להפריז בתפקידה התרבותי־היסטורי. עלילות תותי, תומר, איגי ושירה הצליחו לעשות את מה שעד אז ראינו בעיקר בטלוויזיה האמריקאית – להיראות טוב, להישמע שנון, להיות מעניין ובכל זאת להרגיש אמיתי. פלורנטין גם הייתה אבן דרך בהתייחסות של התרבות הפופולרית ושל החברה כולה בעצם, להומואים, ובחלוף שנים עדיין רבים טוענים שהעמידה האיתנה של תומר (אבשלום פולק) מול האבא השמרן שלו היא זו שנתנה להם את האומץ לצאת מהארון.

אלא שלא רק תרומתה המגדרית ממחישה את הערך הנצחי של פלורנטין. יש שכונה שלמה בתל אביב שחייבת לה את המוניטין הלוהט שלה, שאותו הצליחה לשמר גם 20 שנה אחרי הסדרה למרות תחלואיה הרבים. יש להקה ישראלית מוכרת שוודאי חייבת חלק ניכר מהצלחתה הגדולה לפתיח התוכנית, שבו הושמע השיר שהיה ללהיט הגדול ביותר שלה; ויש כמה שחקנים מוכרים כגון דנה מודן, סמי הורי ועמי סמולרצ'יק ואפילו כוכבת קולנוע הוליוודית אחת – איילת זורר – שחייבים לה את הפריצה שלהם. אין כמעט מקום בתרבות הפופולרית הישראלית שלא מרגישים בו עד היום את ההשפעה של פלורנטין. אין כמעט אף אחד בעיר הזאת שלא גדל כשהוא חולם לשכור חדר בדרום תל אביב ולחיות כמו גדולים.
(אמנון הררי)


1

בטיפול

הזמן רץ גם כשלא נהנים. הזמן לא מבחין בין הנאה ומיאוס. כמעט 12 השנים שחלפו מאז הפרמיירה של "בטיפול" היו רכבת ההרים המלחיצה בהיסטוריה מבחינת יוצרי התוכן המקורי בישראל. היו אלה שנים של תבוסה תסריטאית גדולה לז'אנר הריאליטי בקרב על השיח הציבורי, שנים של תקציבים מתקצצים וערוצים תחת איומי סגירה. כמו שקוראים לזה בתעשייה: היה כיף. ובכל זאת,, חרף כל זאת, שום דבר ממה שקרה בכל הזמן הזה לא מתקרב למפץ הגדול של "בטיפול".

במבט לאחור קל לומר שההצלחה של "בטיפול" היא נקודת המפנה המשמעותית ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. היוצרים חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן חברו לתסריטאים הטובים בארץ ולשחקנים הטובים בארץ והמציאו את המסך מחדש, תוך שהם מציתים את דמיונם של יוצרים ברחבי העולם כולו ושולחים את הבוסים של HBO לבדוק מה זה האיזראל הזאתי שיצא ממנה פורמט כה גאוני ורדיקלי.

המהפכה הייתה מושלמת: השידור היומי, שהתמקד בדמות אחת לכל יום של השבוע, כמו ניבא את עידן הבינג'. ההתרחשות הקאמרית – סדרה שלמה שמתרחשת כמעט בלעדית בחלל אחד סביב כורסת הפסיכולוג – הבהירה שאפשר לעשות סדרות חכמות, מתוחכמות וחדשניות גם בתנאים של העולם השלישי. במקביל ועם קצת עזרה מנועה תשבי, "בטיפול" פרצה וסללה את הדרך אל שוק הטלוויזיה הבינלאומי עבור כל יוצר דרמה ישראלי ושמה אותנו בצנטרום של המפה, ומעל הכל היא שינתה לרגע את האופן שבו אנחנו והעולם חושבים על טלוויזיה.

הנס הגלוי של "בטיפול" מתחיל מתעוזה. האומץ לנסות משהו חדש לגמרי אינו מאפיין את המדיום הטלוויזיוני, שבדרך כלל נוטה לשחוק שטאנצים עד שהם הופכים לשלולית פתטית של מבוכה. חגי לוי וכנופייתו קיבלו את האור הירוק שלהם מ־HOT וחיטטו לעומק בפצעים השותתים של הישראליות. הם עשו את זה עם שני אנשים שמדברים בחדר אחד למשך 30 דקות, עם דמויות שמסמנות את קריסת הבורגנות התל אביבית אל תוך עצמה, עם האומץ לנסח אמירות חריפות ואקטואליות על המקום שבו אנחנו חיים. והם עשו את זה בתקציב של טלנובלה.

היו לא מעט ניסיונות לשכפל את נוסחת ההצלחה של "בטיפול" (בישראל אפשר להזכיר את "מסכים" ואת "האמת העירומה" של הברבשים) ולייצר דרמה קאמרית איכותית לדור הריאליטי שלא תעלה יותר מאופרת סבון ירודה, אבל הם צלחו באופן חלקי ביותר ועכשיו כבר ברור ש"בטיפול" לא הייתה נוסחה חדשה לתת ז'אנר חדש, אלא התפרצות חד פעמית של גאונות מרובת משתתפים שהתלכדו בזמן הנכון ובמקום הנכון – רגע מזוקק של התעלות יצירתית שבלתי אפשרי לשחזר.

גם אחרי כל הזמן הזה, כשכבר התרגלנו והפנמנו את השפה הטלוויזיונית החדשה והחתרנית ש"בטיפול" יצרה, אחרי שנרגענו מהתקפי השמחה הפרובינציאליים על הצלחת הסדרה בחו"ל, נותרו רגעי השיא שלה צרובים בתודעה כאילו שודרו אתמול. פרק המופת בכיכובו של ישראל פוליאקוב כאביו של ליאור אשכנזי, למשל, הוא עדיין נקודת השיא של הדרמה הישראלית בכל תולדותיה והוא משקיף על המקום השני ממקום מושבו מחוץ לסטרטוספירה. הזמן רק מדגיש את גודל ההישג.

הלקח ש"בטיפול" הייתה צריכה ללמד את ענף הטלוויזיה המקומי הוא שאומץ, תעוזה וחדשנות יצירתית יכולים להשתלם כלכלית ותדמיתית גם בעולם האולטרה מסחרי של המסכים הביתיים, אבל איכשהו מה שבחרנו להבין ממנו הוא שחייבים לעשות עשר עונות של "האח הגדול". נו, לא כולם יכולים להיות גאונים.
(ירון טן ברינק)

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: f6cade6219a60313f281